יום שבת, 18 בינואר 2020

Who is afraid of the dentist?

Oral hygiene is the last thing I expected to find in this camp. Who has the energy to brush their teeth after every meal? Not to talk about flossing. Anyone complaining about tooth ache, and there are a lot of them, gets the wonder drug, paracetamol. 2 pills and that's it.  


And then came the magician. Dr. Robert Garcia Lopez.  




A real sweet man, full of life. Treats everyone with dedication, compassion, gentleness, calmness, and fixes everybody's smiles. A real miracle maker in the most improvised dental clinic I have ever seen.

He has a little motor, hidden away in the toilet room since it's so noisy. Only a long electrical cord dangles into the clinic and connects to a drill. A small water pump connected to a tube to suck the saliva. It doesn't really work very well, so every few minutes the patients need to spit into a plastic cup they hold in their hands.  



Usual dentist tools. Anesthetics, syringes, needles. Everything is sterilized every day at home in a metal contained with Formaldehyde. It's disinfected after 6 hours, and sterilized after 24, or so the manufacturer claims.

There's no special dentist chair. Only a clinic bed. The patient's head lies back on the head-rest, and Robert is forced to work while standing up, leaning over to the patient. By the end of every day, his back is finished. Alex, our translator to Arabic, was a physiotherapist in Iraq, so he starches up Robert, just to keep him standing.  

For light, he is using a small flashlight on his head, which needs batteries change every other day, and a desk lamp, held by our Iranian translator, Mahmud, who is becoming an experienced dentist-assistant.



Treatments are surprisingly divers. Nothing complicated like a root canal or implants, and off course no cosmetic treatments like teeth alignment or replacing silver fillings, but the basics are there. Antibiotics for infections, fillings, cleaning, pulling teeth and releasing a locked tooth.

An emergency treatment for a little boy, who played with a metal instrument, which was stuck on his upper gum.

A girl with a strange front tooth. The tooth has a large hole, from front to back, that by miracle missed the root completely, so it doesn't hurt. But she hasn't smiled in two years. Constantly embarrassed and barely opens her mouth.  I have no idea how, but Robert was able to close the hole completely. Now she is smiling from ear to ear.





Like a said. A magician

יום ראשון, 5 בינואר 2020

טיפה אחת בים

חלקכם מכירים את זהרה. היא ילדה חמודה בת 13 מכווית, עם סוכרת נעורים לא מאוזנת. הכי לא מאוזנת שיש. 

בבוקר היא בדר"כ בסדר. 220, 250, 300. בצהרים היא מתחילה להדרדר. 350, 400. בערב היא כבר על הפנים עם ערכים שנושקים ל 500. רק לתזכורת, ערכים תקינים הם בין 70 ל 110, ובמחנה אנחנו אוהבים לשמור אותם סביב ה 200 כדי שלא יורידו ערכי סוכר בלילה.

היא ממש מייאשת אותנו, אבל החיוך שלה כ"כ מתוק, והיא ביישנית ומקסימה. כולם זורמים כאן עם ערכי הסוכר המשוגעים הללו, אז החלטתי לקחת אותה כפרוייקט. כל איש צוות מאמץ מישהו כפרוייקט. מתיאוס, האח הפורטוגלי, אימץ למשל את סברי, המתורגמן לסומלית, והבטיח לו שאם לא יעשן במשך חודש, הוא יתן לו 50 אירו. הון עצום במימדים של המחנה. בינתיים מחזיק מעמד שבוע. 


אז אני אימצתי את זהרה, ורתמתי את כל מדינת ישראל למענה. סיכמתי את כל ערכי הסוכר שהיו לה בחודש האחרון, כולל כמה אינסולין קיבלה כל פעם, לקחתי הסטוריה רפואית עד כמה שאפשר ושלחתי לקבוצת התמיכה המקסימה שלי, וליואל טולדנו, האנדוקרינולוג המדהים בבלינסון. קיבלתי המון עצות מעולות ויחד יצאנו לדרך. מעלה בהדרגה אינסולין, עוקבת בקפדנות ומעדכנת.


החזית השניה נפתחה יחד עם ליהיא סיגלוביץ' הנפלאה. הסוכרתית המחלקתית שלנו בחדר לידה, הבת של מאיה הסגנית. לליהיא היו המון תובנות לגבי התמודדות עם הסוכרת ברמה האישית. איך ילדה בת 13, שחיה במחנה פליטים, עם תזונה מזעזעת, יכולה לשלוט במחלה שלה. בעצת ליהיא, לימדתי את זהרה לזהות סימנים של סוכר גבוה או נמוך ואנחנו משחקות משחק יומי. לפני הבדיקה אני מבקשת ממנה לנחש כמה סוכר יש לה, וכמעט תמיד היא קולעת. היא כבר ממש מחכה לשאלה, ורואים כמה שהיא גאה כשהניחוש נכון. 

אתמול היא שוב יצאה מאיזון. מכשיר מדידת הסוכר נכנע והודיע לנו שהערך גבוה מדי למדידה. זה אומר מעל 550. גם כשנתנו אינסולין פעמיים, הערכים לא ירדו. היא גם התחילה להתלונן על סימנים נוספים ונתנו להם הפנייה למיון. באופן נורמלי, בסיטואציה נורמלית, אנשים הולכים למיון. אבל אלו לא תנאים נורמלים. בבוקר כבר פגשתי אותה מחייכת באוהל המשפחתי שלהם. כמובן שלא הלכו למיון כי אין להם כסף למונית. 

היום אני חוזרת הביתה והיא נשארת כאן. ממשיכה להתמודד עם הנעורים המוזרים שהגורל נתן לה.

ילדים

הילד הכי קטן במחנה בן 5 ימים. הילדון שיילדתי במרפאה בסוף השנה האזרחית הקודמת. אחריו בחור קטן בן 9 ימים, צהבהב וערני. אמא שלו, חדיג'ה, עברה ניתוח קיסרי חמישי!!, ונאחזה במיטת בית החולים כמה שיכלה, עד שהמשטרה באה ופינתה אותה חזרה למחנה. שני תינוקות, סורי וסומלי, פחות מ 3 ק"ג כל אחד, עטופים בשלוש שמיכות וגרים באוהל בינואר 2020.  


עיסא החמוד נולד במשקל 2300 גר., ולאמא אין מספיק חלב, אז היא מאכילה אותו רק 4 פעמים ביום, ומחליפה חיתולים פעמיים ביום. יסלחו לי יועצות ההנקה, אבל במשקל שלו עם הצהבת, קפצנו לבית מרקחת וקנינו עבורה תחליף חלב ובקבוק. 

את חדיג'ה ראיתי כבר בבית החולים. אתמול חזרה למחנה, והגיעה למרפאה לקבל אנטיביוטיקה וזריקות קלקסן, שחייבים לתת אחרי ניתוח קיסרי. בבית החולים לא חשבו שהיא צריכה גם משהו לכאבים, אז מיד תדלקנו אותה באופטלגין. לבעל של חדיג'ה יש אשה נוספת בהריון שלישי. לקח לי כמה דקות להבין שיש לו גם אשה שלישית באוהל, וכך חיים להם יחד משפחה מאושרת. בעל, שלוש נשים, 7 ילדים והשמיני בדרך.

חוץ מהתינוקות יש במחנה אוירה כללית של קייטנת חורף בלתי נגמרת. ילדים מכל הגילאים מסתובבים לבד או בחבורות קטנות, ממציאים משחקים מכלום. יש גבעה קטנה, אפשר לטפס עליה ולרוץ למטה בצרחות נינג'ה. מוצאים כדור ומאלתרים מסירות או קט רגל. תרומות של צעצועים זורמות למחנה מכל העולם. גם כאן הסטראוטיפים חוגגים. כל ילדה מחבקת בחוזקה את הבובה היחידה שיש לה, והבנים מתרוצצים עם רובי צעצועים די שווים, יש לציין. 


בני הנוער והחברה' הצעירים מצאו את הפתרון האולטימטיבי. כל אחד תורם 2 אירו לחודש, עושים מנוי משותף לנטפליקס, מתלבשים על הפס הרחב של המחנה ורואים יחד סדרות בטלפונים הניידים. במבנה המנהלה יש קיר עם עמדת טעינה לניידים. שורה ארוכה של שקעי חשמל. באים כמה חברים, בכל שעה אפשרית, גם בשלוש לפנות בוקר. מחברים 5 מכשירים וכל רבע שעה מתחלף שומר עד שכולם טעונים. 

נשמע באמת כמו קייטנה אבל זה יותר סוריאליסטי. זה שהם למדו לשרוד בתנאים המזוויעים הללו, מעיד אולי על העוצמה שלהם, אבל גם על הייאוש. הם אמנם הגיעו לכאן מבחירה, אבל המציאות נתנה להם סטירה בפנים. יש כאן המון ילדים בריגרסיה. מפסיקים לדבר. מפסיקים לאכול. מסרבים לצאת מהאוהל. חזרו להשתין בלילה בגיל שמונה ועשר ושש עשרה. ילדים עם התקפי חרדה. מסרבים להתלבש חם ומגיעים למצבי היפוטרמיה והיפוגליקמיה. 

אני לא רוצה לדעת או אפילו לחשוב על ניצול מיני שקורה כאן, אבל אין לי ספק שקיים. נערים שמוכרים את גופם בשביל סיגריה או נשים בודדות שמוכנות לחיות בחסות של גבר זר לצורך מעבר מאוהל לקרוואן.

סברי, המתורגמן המקסים שלנו לסומלית, בן 19, סיכם את זה באופטימיות המדבקת שלו. "יהיו לי סיפורים מדהימים לספר לילדים שלי יום אחד". 

יום חמישי, 2 בינואר 2020

מי מפחד מרופא שיניים

הגיינת פה היא הדבר האחרון שציפיתי למצוא כאן במחנה. למי יש כוח לצחצח שיניים אחרי כל ארוחה, שלא לדבר על חוט דנטלי. כל מי שמתלונן על כאב שיניים, ויש כאן המון כאלו, מיד מקבל את תרופת הפלא, אקמול. 2 כדורים  וזהו.

ואז הגיע הקוסם. דר. רוברטו גרסיה לופז. 

בחור מתוק אמיתי, מלא שמחת חיים. מטפל במסירות, חמלה, עדינות, רגישות, ומתקן לכולם את החיוך. ממש עושה כאן ניסים במרפאה שיניים הכי מאולתרת שראיתי.

יש לו מנוע קטן, שסגור בשירותים כי הוא כל כך מרעיש. רק צינור חשמל משתלשל ממנו למרפאה, ומתחבר למקדחה. מיכל מים עם משאבה קטנה, שמחוברת לצינור, ששואב את הרוק. זה לא ממש יעיל אז כל כמה דקות המטופל יורק לכוס פלסטיק קטנה שהוא מחזיק ביד. 

מכשירים רגילים של רופא שיניים, חומרי הרדמה, מזרקים, מחטים. הכל עובר סטריליזציה בכלי סגור עם חומר חיטוי (כלורהקסידין) אחת ליום. הוא מחטא אחרי 6 שעות ואחרי יממה הכלים סטרילים, או כך כתוב על האריזה בכל מקרה. 

אין כיסא מיוחד, אז משתמשים באלונקה. הראש של המטופל מונח בכרית תמיכה לצוואר, כזו של טיסות, כדי לקבע את הראש שלא יזוז או יזנק מהאלונקה. רוברטו נאלץ לעבוד בעמידה כך שהגב שלו הרוס אחרי כל יום עבודה. אלכס, המתורגמן שלנו, היה פזיוטרפיסט בעירק, אז הוא מותח את רוברטו בסוף כל יום. ככה בשביל ההרגשה הטובה. 

תאורה עם פנס ראש קטן, שמצריך החלפת סוללות כל יומיים, ומנורת שולחן שמחזיק מחמוד, המתורגמן המקסים שלנו לפרסית. זו תאורה כ"כ לא הגיונית וחמה, שרוברטו נאבק בין זה שהוא מזיע בטירוף ואז קופא מקור.

הטיפולים די מגוונים באופן מפתיע. לא דברים מורכבים כמו טיפולי שורש או השתלות שיניים, ןכמובן אין קוסמטיקה כמו יישור שיניים או החלפת סתימת כסף ללבנה, אבל הדברים הבסיסיים קיימים. 

סתימות, ניקוי אבנית, עקירת שיני בינה ושיניים שבורות, שיחרור שן כלואה, טיפול אנטיביוטי בדלקות חניכיים ושיניים. טיפול חירום בילד ששיחק עם חתיכת מתכת, וזו ננעצה לו בחיך העליונה. ילדה עם שן קדמית מוזרה. דרך השן  יש חור מלא מבחוץ פנימה. איך שהוא החור פספס את השורש, אז לא כואב לה כלום, אבל בחזית הפה שלה יש שן עם חור. אין לי מושג איך, אבל רוברטו הצליח לסגור לה את החור עם מילוי. הילדה בהלם. כבר שנתיים היא לא מחייכת. בקושי פותחת את הפה. מאד מתביישת. עכשיו היא מחייכת בחיוך ענק ומדהים. 


כבר אמרתי. קוסם

יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

בוקר טוב, מחמוד

6 בבוקר. איניגו, הרופא הספרדי הכונן (שלום. קוראים לי איניגו מונטויה. You killed my father. Prepare to die), מקבל טלפון מהמחנה. נראה להם שאשה יולדת. הוא מעיר אותי. אני קצת מנומנמת. שמה סוודר על הפיג'מה, גרבוני צמר, מכנסיים, צעיף, מעיל, כפפות. טסים למחנה. 

הנסיון שלו - תצפית על לידה אחת ברוטציית גניקולוגיה. 

חונים בכניסה למחנה ומחפשים אותה. השוטרים מפנים אותנו באדישות לבחור סומלי שכבר יוצא מדעתו מרוב סטרס, ואנחנו רצים אחריו לתוך המחנה. 3 מעלות בחוץ, סופת רוח מטורפת, חשיכה מוחלטת. אנחנו עם פנסי ראש, מחפשים בין האוהלים. שביל של סומלים מכוון אותנו לאוהל מגוחך. מסגרת עץ פשוטה, מכוסה בניילון. מפתיע אותי שהוא עדיין עומד. המשפחה שולפת אותה מתוך האוהל. בחורה צעירה, חודש תשיעי, נראית לגמרי בלידה פעילה. 

השוטרים באדישות מוחלטת. אפילו לא מתעניינים או מנסים לעזור. איניגו מביא את המכונית ואני מכניסה אותה פנימה. 7 קרובי משפחה מנסים לזנק פנימה ואנחנו הודפים את רובם החוצה. 
 
ליותר מנוסות, מי שראתה נשים אפריקאיות יולדות, זה נראה מאד אופייני. איפוק מרשים. אין צעקות, הפנים כמעט לא מתעוותות, הולכת מרוכזת, כמעט במדיטציה ואז עוצרת במקום בכל ציר, מתקפלת קדימה והגוף כולו מתנדנד מצד לצד. 


לסיכום הענין, זה הדיווח הסיעודי:

בת 22. לידה שניה. חודש תשיעי. מעקב הריון דל. התקבלה למוסדינו ישירות מהאוהל, ב 6 בבוקר. טמפ' בחוץ 3 מעלות, סוער. במרפאה הודלק מזגן בחימום ל 32 מעלות.  נבדקה. 5 ס"מ, שק מי שפיר בולט, ראש בגובה ספינות. הוזמן אמבולנס. נשענה על האלונקה. רושם שלוחצת. 

נבדקה שנית. פתיחה מליאה. ראש בגובה +2. מים ירדו, נקיים. 

ילדה בן חמוד, מחמוד, במהלך וגינאלי תקין, בלידה טבעית ללא אלחוש. אפגר 9-10. היילוד נוגב ונעטף בצעיף של מיכל ושתי שמיכות מילוט. חבל טבור נותק באופן סטרילי. שליה נפרדה בשלמותה. דימום סביר. ללא צורך בתפירה.

לאם ולילוד שלום. הילוד, האם והשליה הועברו ע"י צוות אמבולנס לבי"ח, בליווי אחותה ואחיה.

החברה' מסומליה עמדו מחוץ לאמבולנס ושרו happy birthday to you למחמוד.

חשבתי אח"כ על המסע שלה. חצתה את סומליה ברגל או באוטובוס, בסירה לתימן. חצתה את ערב הסעודית, סוריה ותורכיה. עלתה לפני שבועיים , בחודש תשיעי, על סירה שהביאה אותה לכיוס, כדי לפגוש אותי, מיילדת שבמקרה הגיעה להתנדב על האי הזה למשך 3 שבועות. צירוף המקרים המטורף ביותר שאפשר לחשוב עליו. 

וחשבתי גם עלי. האם הלידה הזו שונה מהלידות האחרות שיילדתי? באותו רגע ממש לא. זה הרגיש כמו בכל פעם שמישהי יולדת בטעות בחניון של בלינסון, או במיון על אלונקה.  התנועות כבר אוטומטיות. המילים - אותן מילים. "את נהדרת... תמשיכי ככה... תנשמי עמוק... הראש ממש כאן... תני לחיצה קטנה... עכשיו תעצרי... הנה הוא כאן". מגע עור לעור. הנקה ראשונה. אפס הפרדה. 

לידה סוריאליסטית ונפלאה שתשאר בחלומות שלי לעד. 

מחמוד מוחמד, שעת לידה 6:45, 2850 גר.

יום שני, 30 בדצמבר 2019

פאייה

הבית הבינלאומי שלנו השלים את הצוות לקראת השנה החדשה. 

מיילדת, אחות ורוקחת מישראל (אני). הותיקה בצוות. שבועיים שלמים. הספקתי להרגיז את השוטרים במחנה, כי צילמתי בלי רשות, אבל הם מתחנפים יפה כשהם באים למרפאה, שאתן להם משהו לכאב גרון או שיניים. 

אח פורטוגזי בן 70. נרגן וזועף. חי בחווה ומגדל ירקות. אוהב לתקן את האנגלית הגרועה של הספרדים, ומספק לנו חדשות מכל העולם, כולל עדכון על תוצאות הפריימריז בליכוד.

אחות איטלקיה. גרה בפורטוגל. בת 70. מגדלת סוסים ונוסעת המון בעולם. היא ארגנה לעצמה כוך קטן משמיכות בחלק התחתון של המיטת קומותיים. קמה כל יום בשש, ומתמוטטת כבר בתשע וחצי בערב, אחרי שוקו חם ופרוסה עם ריבה.

רופא ספרדי. שנה ראשונה התמחות בטיפול נמרץ. מטפס הרים שהתרגש מאד כשהראתי לו קטעים מתחרות הנינג'ה. 

עוד רופא ספרדי. בן 60. מומחה בטראומה. לא יודע מילה באנגלית. רק ספרדית וצרפתית. הגיע רק הבוקר אחרי שישן בשדה תעופה באתונה כל הלילה, אז עכשיו משלים קצת שעות שינה. 

רופא שיניים ספרדי. מחפש חבר לחיים, ומכין פאייה מושלמת.

אז מה זה פאייה? לטובת בנות מוצ"ש לילה, שמחפשות כל הזמן מתכונים לשבת, הנה המתכון. 

מטגנים שום עם המון שמן זית. מוסיפים כל מיני פירות ים. לשומרי הכשרות אפשר עם עוף או בקר. מסננים את הכל ולאותו שמן מוסיפים רצועות בצל, פלפל וקופסת עגבניות חתוכות, מלח, סוכר ומבשלים חצי שעה. אם יש זעפרן, זה מושלם. מוסיפים את פירות הים ומפזרים מעל אורז שמכסה את הכל. עד כאן אפשר להכין מראש. 

לפני האוכל מרתיחים מים ומוסיפים מצקת אחרי מצקת, לאט לאט כמו ריזוטו, עד שהאורז מבושל. בערך 20 דקות. 

בתאבון. 

יום ראשון, 29 בדצמבר 2019

הסלקציה

התפקיד הנורא ביותר שמוטל עלי הוא למיין ולבחור מתוך עשרות הפליטים שמבקשים לראות רופא, מי מספיק קריטי וחייב לראות רופא עכשיו. כולם צריכים משהו. לכולם כואב הראש, וכואב הגרון. הם מצוננים וקר להם באוהל. יש להם חתכים ופצעים, פריחות וגירודים. לילדים יש חום ותפרחת חיתולים. הם ביקשו להגיע לאירופה לטפל בסרטן, בעיות כליות, פציעה ישנה או מום מולד, וקיבלו מחנה פליטים ורופא שסיים רפואה לפני שנה, ועדיין לא בחר התמחות.


מיטב הטיפול כאן נעשה בייעוצים מרחוק עם חברים, ממש כמוני, עם קבוצת התמיכה המופלאה שלי, ועם המלך גוגל, שיודע הכל.

אז איך עושים את זה? איך בוחרים מתוך עשרות אנשים 10-15 לרופא ו ו 10-15 לאחות? 

זה נראה ככה. אני ניגשת עם מתורגמן לערבית, פרסית וסומלית לשער המחנה. בכיסים יש לי מדחום דיגיטלי, מד סטורציה נייד, פנס, שפדלים והמון אקמול ודקסמול. קבוצה ענקית של פליטים עומדים שם כבר שעה, נושאים תינוקות על הידיים, מנופפים בניירות, קופסאות ריקות של תרופות, וכולם מתחילים לצעוק עלי בבת אחת, בבליל של שפות. 

בחזית התור עומדים כ 5 אנשים, בדרך כלל החזקים והבריאים. אחד אחד אני שואלת זריז מה הבעיה עם המתורגמן המתאים. הם מתחילים לספר סיפורים ואני צריכה תכלס. מה הבעיה עכשיו ! 

- טוענים לחום. מודדת. אם אין חום, לא ייכנס.
- טוענים לקוצר נשימה. אם סטורציה תקינה ואני לא שומעת חירחורים, לא ייכנס.
- טוענים לכאב גרון. אני מציצה בגרון. יש לבן -לרופא, יש אדום - לספסל קטן בצד לאקמול. אין כלום, לא יכנס.
- פריחות שונות לרוב יכנסו כדי לוודא שזה לא משהו מדבק. פרעושים, פשפשים, סקביאס, כינים.
- מישהו חדש עם סוכרת או יתר ל"ד יכנס לרופא לקביעת טיפול ומעקב.
- פצעים, חתכים, כוויות, עקיצות שהזדהמו, יכנסו לאחות לחיטוי וחבישה.
- כאבי ראש, גב, צוואר, רגלים או כל כאב שהוא, עוברים לספסל הקטן ואני הופכת להיות סוחרת באקמול. מנסה לשכנע שזו תרופת הפלא שתעזור להם. שני כדורים לכל אחד. להערב ולמחר. זה הכל. 


וכו' וכו' אחד אחרי השני עד שמילאנו את המיכסה, ואז אנחנו חוזרים למרפאה עם כאב לב גדול, צמרמורות בכל הגוף ורגשות אשם אם פיספסנו מישהו או איכזבנו. מלוות אותנו צעקות קורעות לב ואפילו קצת קללות. האמת, בצדק. 

זה מאד אכזרי לבקש מיהודיה לעשות סלקציה כזו. התחושה האישית שלי מאד קשה. אני מנסה להיות הכי מקצועית שאפשר, ולקבל החלטות מהר. בנסיבות הללו זה מאד אכזרי ואין מנוס אפילו לפתח אדישות מסויימת בצד החמלה והצער הנורא שאני מרגישה כלפיהם.

אלו אנשים שאינם מסוגלים להרשות לעצמם לקנות כדור אקמול, משאף ונטולין או אפילו  פלסטר. מאיפה יש לי את הזכות להחליט למי לעזור עם כאב הראש שלו ולמי לא. הרי בבית אנחנו לא חושבים פעמים. לוקחים כדור, מורחים משחה, שמים טיפות. בית המרקחת זמין תמיד, וגוגל לצידנו בייעוץ לגבי כל דבר.  

כשמלאנו את מכסת החולים שיכולים להכנס, המתורגמן הראשי הודף אותי פנימה, חזרה למרפאה. אני נושמת עמוק, לוקחת רגע קצר של הפסקה, וחוזרת לטפל באותם אנשים שהכנסתי פנימה לפני דקה.