יום שני, 25 בדצמבר 2017

עוד נחיתה לסיום

הלילה האחרון שלי בכיוס. התכנית למחר מוכנה. לקום בבוקר, טיול רגלי אחרון לאורך החוף, לארוז מזוודה, לסיים למלא את כל הניירת של המטופלות, קפה אחרון עם החברות מהמרפאה, וקדימה לטיסה הביתה.

וכמו תמיד, כשעושים תוכניות, הכל משתבש. ב 11 בלילה הקפצה למחנה. תינוקת עם התקף ברוכנכיט שצריכה אינהלציה. אני טסה לשם, מוצאת קצת ונטולין ומים סטריליים, ואנחנו יושבות עם המסיכה בשעה שהתינוקת מפסיקה לאט לצפצף.

ואז באמצע הכל, וסיליס מודיע שיש נחיתה על החוף. אני נשארת במחנה עם עוד מתנדבת והם נוסעים לנמל. כשאנחנו מסיימות, אנחנו מקפלות את המרפאה וטסות לנמל אחריהם. הצוות של CESRT כבר פרס את כל הארגזים עם הבגדים היבשים, הנעלים, הסנדוויצ'ים ובקבוקי המים, ואפילו המיחם כבר מכין תה. וכולנו מחכים.


אחרי כמה דקות מגיעה ספינת משמר החופים, חונה ברוורס, וממנה יורדים, אחד אחרי השני, 58 פליטים חדשים. מלא ילדים, תינוק בן חצי שנה, ושתי נשים בהריון. חודש שלישי מעירק, וחודש שמיני מאריתראה. היא עשתה מסע מטורף דרך סודן, מצרים, באורח פלאי עפה  מעל ישראל והגיעה לתורכיה. שם עלתה על סירת גומי רעועה, יחד עם בעלה, והנה היא כאן בהריון שלישי, אחרי הפלה אחת ולידה שקטה אחת.

החלטתי לחזור איתן יחד למחנה, ולוודא לפחות שיש לנו שני עוברים חיים לפני שאני נוסעת הביתה. וסיליס מצליח לעקוף איתן את כל התור, ואפילו לפני החיפוש המשטרתי, הוא מגניב אותן אלי למרפאה. לשתיהן זהו אולטרסאונד ראשון והן קצת בהלם מהנחיתה, מהמיון הזריז, ומהעובדה שהן עומדות לראות את העובר. ההתרגשות במרפאה גדולה, וכולם באים לראות את הפלא.

לחודש השמיני קוראים רחל. העובר במצג ראש, תנועות יפות, קצב לב מצויין, בדיקת שתן תקינה. חוץ מזה שהיא לובשת בגדים רטובים לגמרי ב 4 מעלות, הכל לכאורה נורמלי.

לשניה קוראים דריה. היא בשבוע 12 ואפשר לפחות לראות שיש משהו שנראה כמו עובר בתוך חלל הרחם. זהו קצה היכולת האולטרסאונדית שלי והיא מאד מתרגשת.

אז זהו. סגרתי חצי משמרת לילה ואני יושבת במרפסת, מול האורות של תורכיה, וכותבת. כל החודש הזה היה מאלף, חוויתי ופשוט יוצא דופן. אני כבר מייחלת לחזור הביתה כדי לנסות להבין מה קרה פה ומה עבר עלי.

תודה שחלקם איתי את החוויה הזו. נתראה בקרוב. נשיקות

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

לבד בחג המולד

נשארנו לבד. אחד אחרי השני מתחילים המתנדבים ואנשי הצוות הקבועים, לעזוב את המחנה ולנסוע למשפחותיהם לחג המולד. יום שישי היה היום האחרון במרפאה, ואחד מימי הגשם הסוערים והקרים שחוויתי כאן. 10 מעלות ביום, 6 מעלות בלילה וגשם שיורד ללא הפסקה. בחדר שלי אני עם חימום ובגדים חמים. בקרוונים ובאוהלים אפשר רק לחלום  על חימום, וכולם מנסים להתכסות בכמה שיותר שמיכות ושקי שינה שמספק האו"ם. קשה לדמיין תנאים קשים מאלה. נשים בהריון, אנשים מבוגרים, חולי לב, סוכרת, אסטמה, חולים אורטופדיים, נפגעי טראומה, תינוקות וילדים, וסתם אנשים בריאים כמונו, שהגיעו למחנה פשוט בלתי נסבל. וכל זה במקום שנחשב, לכאורה, אירופאי, מערבי ומודרני.



מיום ליום אני מגיעה להבנה שאפשר היה לעשות יותר. יותר קרוונים, תזונה יותר טובה, יותר פירות וירקות, יותר מים, יותר בגדים חמים, יותר צוות.

ועכשיו, חג המולד. עם הנתון המזעזע שבו 2500 פליטים נותרו ללא רופא. איברהים נסע אתמול הביתה, רופאי משרד הבריאות והרופאים הצבאיים יצאו לחופשת חג, וכל המתורגמנים עזבו. נשארו רק כמה שוטרים, וצוות החירום נותר עם אחות מאיטליה, פסיכולוגית מספרד, מתנדבת צרפתיה, שבמזל גם מדברת פרסית, ורופא שיניים סורי, ללא כל ידע או סמכות לטפל בחולים. הוא בעיקר כאן כדי לתרגם לערבית. כולם חדשים ולא עבדו במחנה, והם קיבלו החלטה להחזיק את המרפאה בכל מחיר.



אני נשארת איתם בימים האחרונים שלי כאן. להראות להם את המרפאה ואיפה נמצא כל דבר. איפה התרופות, חומרי החבישה, ממה בעיקר סובלים כאן האנשים, ואיך להמשיך את מעקב ההריון הדל שעוד נשאר כאן.

אני לא יכולה להתנער מהמחשבה שאני נוטשת אותם. אמנם החודש הזה היה משמעותי, גם עבורי וגם עבור האנשים הרבים שטיפלתי בהם, אבל בסופו של דבר אני, וכל המתנדבים כאן, הם זמניים. לבסס את המערך הרפואי של מחנה עם כל כך הרבה אנשים, על מתנדבים בלבד, גובל בחוסר אחריות והזנחה פושעת. לאנשים החולים, הפצועים, וסתם כאלה שיש להם כאב ראש, שרירים תפוסים בגלל הקור או צינון, לא משנה שיש חג או חופש.



הייתם מעלים על דעתכם שלא נעבוד בחג? שבראש השנה ינטשו כל אנשי הצוות את המחנות הצבאיים ואת בתי החולים ומספר קטן של אחיות יישאר לטפל בכל החולים? זה בלתי נתפס אבל זהו המצב במחנה ויאל ובכל מחנות הפליטים ביוון.

בעוד ארבעה ימים ישובו הרופאים היוונים לשלושה ימי עבודה, ואז שוב חופש של ארבעה ימים לכבוד השנה החדשה. זו נימה קצת עגומה לסיים בה פוסט, אבל ממש נקרע הלב. עוד מעט חוזרים הביתה. נתראה בקרוב.

יום שבת, 23 בדצמבר 2017

יש פליטים ויש פליטים

מבקש מקלט הוא אדם שנמלט מארצו, וקיימת סכנה לחייו במידה ויחזור אליה. כאשר התקבלה בקשתו למקלט במדינה מסוימת, הוא הופך לפליט. כל עוד לא התקבלה הבקשה, הוא נמצא בסכנת גירוש חזרה לארצו.

המשפחה של איברהים נחשבים "פליטים" כיוון שאינם יכולים לחזור לסוריה. שני הוריו רופאים, אימו נולדה בערב הסעודית ואביו בסוריה, ולכן כל המשפחה נחשבת סורית, ולאף אחד, חוץ מאימו, אין אזרחות סעודית, כך שהם בעצם פליטים חסרי זכויות בערב הסעודית. איברהים עצמו נולד שם ולמד שם רפואה, אבל אינו בעדיפות להתמחות והתקשה למצוא עבודה, לכן היגר לקנדה והתאזרח שם. הדוד שלו, שנשאר בסוריה, וכתב כמה מאמרים בגנות השילטון, מייצג את החתירה לסדר חדש. הוא הכבשה השחורה, וכל מי שמקורב אליו נמצא בסכנה. יום אחד מצא על שימשת המכונית פתק שבו כתוב: אם אתה לא עוזב את סוריה, נהרוג אותך. באותו יום הוא ארז את כל המשפחה, ונמלט למשפחתו בערב הסעודית.
כיום המשפחה מפוזרת בעולם, בין ערב הסעודית, תורכיה וקנדה. הם אינם יכולים לחזור לסוריה בגלל הדוד. לכולם יש רק אזרחות סורית, מלבד איברהים, שהשיג אזרחות קנדית, והם בעצם פליטים.





מלבד מבקשי המקלט במחנה שלנו, יש גם מאות מהגרי עבודה ממדינות שונות. קניה, קמרון, כוויית, תימן, אפגניסטן, מרוקו. הם מאמינים שיגיעו לאירופה, יסכימו לעבוד בכל עבודה בשכר נמוך, ומצבם ישתפר. לצורך כך הם מגיעים עם כל המשפחה, ומכריזים על כך שהם נרדפים. רבים מהם מגיעים גם לבד. בחורים צעירים, בריאים, שובבים, שנמצאים כאן בבטלה גמורה, והתסכול שלהם הולך וגדל. בפועל, הם בחרו להגיע למקום הכי גרוע מבחינתם. מדינה במשבר כלכלי עמוק, עם מעל 20% אבטלה, והם תקועים על אי באמצע הים. אי יפה, אבל אי. ללא אפשרות להגיע ליבשת, ובטח לא לרחבי אירופה.

וכך אנחנו מוצאים את עצמנו עם ערב רב של אנשים. מצד אחד אנשים מאזורי מלחמה בסוריה, אפגניסטן וסודן. טראומטיים, שעברו רדיפות ועינויים, הרס של בתיהם, הפצצות ואובדן. הם כבר שנים בענין הזה ורובם מאד עניים. למולם מהגרים אחרים, חלקם נרדפים וחלקם לא, שמגיעים עם הרבה כסף או גישה לכסף, חשבונות בנק ורכוש. רואים את זה בבגדים הנקיים, איפור מוקפד, תיקי מעצבים, ואפשרות לטיפול רפואי פרטי. מצד אחד יש נשים שאני שולחת לאולטרסאונד בבית החולים, וחוזרות עם תמונה ותדפיס הערכת גיל הריון. לעומתן אחרות, שמגיעות עם סקירת מערכות פרטית, מפורטת, נרחבת, עם שרשרת של תמונות, הערכת משקל ומין התינוק.

זה בא לידי ביטוי באיזה טלפון נייד יש להם, בבריאות שלהם, אבל לא בסיכויים למקלט. הסורים והסודנים מקבלים עדיפות. מניחים שהם באמת נרדפים ורואים עליהם שעברו עליהם דברים קשים. כל השאר ממתינים כאן חודשים רבים, באוהל או בקרוון, עם סיכויים מעטים להקלט באירופה ולמצוא בה עבודה.

אני מניחה שזה קצת מזכיר את המצב אצלנו. אני לא בקיאה באילו תנאים הפליטים ומהגרי העבודה שלנו חיים. אני רוצה להניח שהם לא חיים באוהלים במחנה צבאי וגם מתקן חולות כבר נסגר, כך שהחמלה שלנו קצת יותר ניכרת מאשר ביוון.

כל פליט מקבל תקציב של 120 אירו לחודש מהאו"ם, בכרטיס אשראי נטען. זה אולי נשמע מעט אבל לכאורה כל צורכיהם מסופקים. יש להם מקום לישון, אוהל, קרוון או דירה, 3 ארוחות ביום, שירותי מרפאה, תרופות בחינם, ייעוץ משפטי, בגדים יד שניה. הכל מאד מצומצם אבל קיים. עלות המחייה ביוון לא גבוהה וזו לפחות התחלה.

מצד שני, כשאני רואה את מזג האוויר בחוץ, סוף דצמבר, קר, גשום וסוער, אני מברכת בכל יום את מזלי הטוב והמקום שלי בעולם לעומתם. הם עוד כאן ואני עוד מעט חוזרת הביתה.

נתראה בקרוב

יום שלישי, 19 בדצמבר 2017

בית הילדים

כשילדיי היו קטנים, הלכנו לג'ימבורי. הם טיפסו על המכשירים, צללו לבריכת הכדורים, שיחקו בסביבה רכה, נעימה, מחבקת, חמימה. ואנחנו זחלנו איתם, השתוללנו יחד ונהנינו מהחיים.

לילדים שנמצאים כאן, המחנה הוא הג'ימבורי שלהם. הם מתרוצצים, משחקים מחבואים, כדורגל סביב האוהלים. הסביבה הזו היא ללא ספק קרה, קשה, קשוחה, לא מחבקת, והכל, כמובן, ללא כל פיקוח של ההורים. ילדים קטנים, בני שלוש וארבע, מסתובבים לבד ומחפשים ריגושים.

לכאן נכנס לפעולה בית הילדים. דירה חמימה ומתוקה, הסמוכה למחנה, ומנוהלת ע"י צוות CESRT, אותו צוות שמספק ביגוד יבש ושתייה חמה בנחיתות. מדובר ב 10 מתנדבים, שעובדים מבוקר עד ערב, מספקים אי קטן של שפיות, ומנסים לייצר לילדים כאן קצת ילדות אמיתית.



בדירה קטנה, 75 מ"ר בלבד, מאפשרים להורים צעירים להגיע עם הילדים שלהם, מתינוקות עד גיל 13, ולקבל דברים מאד אלמנטריים:
  • מקלחת חמה לילדים והדרכה להורים צעירים איך לקלח את התינוק החדש שלהם.
  • מוצרי טואלטיקה בסיסיים - דאודורנט, סבון, מברשות ומשחות שיניים, חיתולים
  • בגדים לילדים
  • תחתונים וגרביים נקיים להחלפה
  • עגלות טיולון לתינוקות



מעבר לכל זה, פינות משחקים עם מעט צעצועים, פינת ציור, הקרנת סרטי ילדים. בעיקר מקום בו ילדים יכולים להיות סתם ילדים.







את כל הציוד הם מקבלים בתרומות. מכולות מגיעות אליהם ממקומות שונים בעולם, ותרומות כספיות דרך עמוד הפייסבוק. המתנדבים מגיעים לכמה שבועות, וזוהי נקודת התורפה העיקרית. הם מחפשים אנשים שרק יבואו. עוד אחת מהקבוצות הנפלאות שנמצאות כאן. 


אני עוד מעט חוזרת הביתה. כבר מאד מתגעגעת.

יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

התורכים באים

אנחנו מגיעים למשמרת צהרים במחנה ומרגישים שמשהו שונה היום. המחנה כמרקחה. השוטרים והחיילים מתרכזים בשער הכניסה, ועומדים בשתי שורות בפתח אוטובוס שהגיע.

הכל שונה פתאום. בדרך כלל, כשמגיע אוטובוס שמביא פליטים מנחיתה, הם יורדים לאיטם, עם כמה שקיות ותרמיל, נכנסים בשקט למתחם המיון הפנימי, ומתיישבים בעייפות על הרצפה. הם לרוב נראים עייפים, מרוטים מחציית הים בלילה ומשנים של בריחה.

הקבוצה הזו שונה. זו קבוצה קטנה יחסית. 30 נשים, גברים וילדים. הם הגיעו בצהרים וחצו את הים באור יום. הם לבושים יפה, נראים מאד מטופחים, עם תיקים מעוצבים. לא הפליטים המוזנחים והמרוטים שאנחנו רגילים לראות. מרכזים אותם במתחם נפרד, ובחטף אני שומעת שכולם מדברים תורכית. הם מוקפים בשוטרים ואנשי צבא, וכולנו מתבקשים להתרחק.

קצב תהליך הקליטה שלהם מסחרר. לרוב רישום, מיון ושיבוץ של קבוצה כזו אורך בין יומיים לשלושה. במקרה שלהם, תוך שעתיים כולם נעלמו, ולא לתוך המחנה. מכיוון שהיינו סגורים במרפאה, לא ממש שמנו לב לאן הם עזבו, אבל שלחנו את אחת האחיות לתחקר את השוטרים.

מסתבר שהם מחפשים מקלט מדיני. ידידנו ארדאוון עדיין בהלם מניסיון ההפיכה שעבר לפני שנה בערך. כל מי שמתנגד לשלטון, כותב נגדו, לוחש כנגדו או חושב נגדו, מוכנס לכלא, וכבר אין שם מקום. המשפחות הללו העדיפו, במקום לעלות על מעבורת נוחה מאיזמיר, או על מטוס מאיסטנבול, לחצות את 8 הק"מ בינם לבין chios על סירה, כדי להגיע למחנה שלנו ולבקש מקלט. כנראה שהם יודעים למה וגם תאמו מראש.

בכל מקרה זה הצליח. תוך שעתיים סיימו בידוק ביטחוני, רישום משטרתי, הענקת מקלט ע"י משרד המשפטים, ופינוי באוטובוס לנמל התעופה. כנראה שיש כאלו יותר ברי מזל מאחרים.

יום שישי, 15 בדצמבר 2017

מה בוער

יחסי הכוחות הם כאלו: 3000 פליטים. מולם עובדים רופא אחד למיון הפליטים החדשים, רופא אחד לטיפול בכל מי שצריך מרפאה, מיילדת אחת (כרגע אני), ושלוש אחיות יווניות המסייעות לרופא, ממלאות הפניות לבי"ח, ועוזרות בתירגום למתורגמנים. בלילה ובסופ"ש רופא אחד, אח ואחות לכל מקרי החירום, ומיון ראשוני בנחיתה על החוף. וזהו. אלו אנשי הצוות הרפואי שיש כאן. אני הגעתי עם האשליה שיש כאן בית חולים שדה קטן, עם רופאים ואחיות, ציוד רפואי וכל מה שאנחנו רואים במשלחות שצה"ל שולח לאזורי אסון. אבל לא. הכל מצומצם, קטן, עני במשאבים, ועמוס בנוהלים ופרוצדורות, שלפעמים צריך להיות קצת חוצפן עם ראש גדול כדי לפרוץ את המרובעות המחשבתית.

אני מניחה שהרבה לא יודעים על המחנות הללו, לא יודעים איך ליצור איתם קשר, קצת חוששים לצאת מאזור הנוחות ומכל הסיטואציה בכלל. חלק מהמאמץ שכולנו משקיעים כאן הוא לנסות לעזור בגיוס אנשי צוות נוספים, וכל אחד, במדינה שלו, מנסה לעורר מודעות לנושא.

התרומה הקטנה שלי הגיעה כהזדמנות להתראיין אצל רזי ברקאי בגלי צה"ל. לספר על העבודה שלי, להפיג חששות, ולנסות להביא למודעות אנשי הרפואה בארץ שלא רק עניי עירך קודמים, אלא אפשר לעשות טוב גם עבור אנשים אחרים.

אז למי שפיספס את השידור, לפניכם ההקלטה. אני מזמינה את כולם להפיץ את הפוסט הזה בקרב כל רופא, אחות או מיילדת שאתם מכירים. רופא המשפחה האישי שלכם, רופא הילדים שלכם. מקבלים כאן בשמחה רופאים במהלך ההתמחות, בכל שלב. רק שיבואו. הקפיצה המקצועית שאני עושה כאן, בזמן מאד קצר, והידע שאני צוברת, הם נכס שישאר איתי לעוד הרבה מאד שנים. זו באמת חוויה שמשנה את החיים ומכניסה אותם לפרופורציות.

https://www.youtube.com/watch?v=zK43xjk9r0s&t=3s

בשורות טובות ושבת שלום. נשיקות

יום חמישי, 14 בדצמבר 2017

שיירת התחמנים

גם כאן, כמו בכל סיטואציה שדורשת הישרדות, המרפאה משמשת כלי מצויין לקידום עצמי, סחר בתרופות, קבלת הקלות והשגת סמים. מדי יום אנחנו נאלצים לברור מתוך סבך המתחלים את אלו שחולים באמת. בארצות המוצא, סוריה, עירק, אפגניסטן ודומיהן, נהוג ומקובל מאד לחלק תרופות לכל מי שבא עם תלונה כלשהי, והקלות שבה מחלקים שם אנטיביוטיקה מאד מתסכלת אותנו. לכל אחד שנכנס למרפאה עם תלונה כלשהי, ולא משנה כמה היא שולית או טריוויאלית, ברור שיקבל אנטיביוטיקה. הם מתסתכלים עלינו בחוסר אמון כאשר אנחנו מראים ומסבירים שאין להם שום מחלה שמצריכה אנטיביוטיקה. מדובר לרוב בהתייבשות או סימני שפעת קלים. זה יעבור בד"כ עם מנוחה והרבה נוזלים, אבל הם בשלהם. לא נראה להם שלשתות מים זו רפואה טובה.

לכולם כואב הראש. לכולם כואב הגב, וכולם, באופן מפתיע מציגים את אותם סימנים. כנראה כדי לקבל איזה שהן הקלות. לשיטתם, אם אתה כותב משהו בדרכון הרפואי שלהם, זה מעלה את הדירוג שלהם ואת הסיכוי לעזוב את האי. זה כמובן לא נכון, אבל לא מזיק לנסות.

השבוע נכנסו שתי נשים אלי למרפאה. אחת מהן ראיתי יום קודם והיא אכן בהריון בשבוע 6. מכיוון שרשמתי לה שהיא בהריון, ראו כי טוב והיא הביאה חברה. ההריונית התלוננה על כאב גב, כאב בטן, ריצה מרובה לשירותים ושריפה בעת מתן שתן. קלאסי דלקת בדרכי השתן, לא? זהו שלא תמיד, כי אתמול לא היה לה כלום. אני מכה קלות על הגב התחתון ושואלת אם זה כואב. היא קופצת בלי קשר למכה ואומרת "כן, כן, בדיוק כאן". אני מבקשת ממנה בדיקת שתן והיא מסרבת. היא רק רוצה אנטיביוטיקה. היא קצת מתעצבנת שאני מסרבת, אבל מוותרת.

אני עוברת לשניה. כאב גב, בטן, שריפה וריצה לשירותים. נשמע מוכר? גם היא מסרבת לבדיקת שתן ואחרי כמה התלחשויות הן עוזבות. מסתבר שאנטיביוטיקה היא מוצר מבוקש במחנה. כשבולעים את הכדור, זה מקסימום מרפא מדלקת, אבל כשכותשים אותו ומסניפים, זה נותן היי לא רע.

הכוכב השבועי שלנו הוא בחור בן 20 שנכנס והודיע שהוא חולה בסוכרת. בסוריה הוא הזריק אינסולין, והוא כבר חודש כאן, לא קיבל את התרופה שלו ואין לו רישום בדרכון הרפואי. בדקנו סוכר. 89. אין לו שום סימני דקירות על האצבעות, והוא נראה די מבוהל מהמחט. לא ממש סוכרתי קלאסי. כנראה שהתחקיר שעשה בגוגל, או הדיווחים שקיבל מחברים, לא היו ממש טובים.

לפעמים זה מרגיש כמו מסדר חולים בצבא. עוד מעט חוזרים הביתה לכאבים המדומים, לצירים הקלים, לירידות המים ההיסטריות, ולנשים הרבות שהחיים שלהם דבש. נשיקות

יום שלישי, 12 בדצמבר 2017

מוסלמי, נוצריה ויהודיה חוגגים את חנוכה

זו יכולה להיות התחלה של בדיחה מצויינת, אבל במציאות, מצאנו את עצמנו, מגדה, איברהים ואני, מדליקים יחד נר ראשון של חנוכה. שלושתנו ביוון, ובאמצעות וידאו ווטסאפ, נועם וערן בישראל, ואשתו של איברהים מקנדה.





סביב כל היגון והיאוש שסביבנו, אנחנו מנסים לייצר חיים נורמלים של אנשי צוות רפואי שעובדים במרפאה. לאט לאט אנחנו מחליפים את הטרמינולוגיה. אנחנו כבר לא "נוסעים למחנה", אלא "הולכים לעבודה". כבר לא "חוזרים למלון", אלא "הולכים הביתה". יש לנו את הסופר שלנו, אנחנו עושים קניות וכביסה, מסדרים את המיטה בבוקר, ומכינים מרק לארוחת ערב.

וכמו אנשי צוות רפואי במרפאה, מבלים יחד, נוסעים לטיולים בסופ"ש, עושים שטויות במרפאה, ומבלים במסעדות. הטברנה של פרנס מתעוררת לחיים בכל פינה. אוכל יווני טוב, מוזיקה יוונית וריקודים על השולחנות.




חנוכה ביוון זה מאד אירוני. אני מנסה להסביר למגדה ולאיברהים על הסיפור של חנוכה. ביני לבין עצמי זה נשמע קצת כמו סיפור ילדים, אבל הם מאד מתרגשים ומגדה אפילו מתנצלת בשם היוונים הרשעים, שהרסו לנו את בית המקדש. כנראה שנים של אגדות חג המולד, מוזיקה מתוקה וערמות של מתנות, גורמים להם להיות אמוציונליים.

אנחנו לא שוכחים שמדובר באי נופש יווני, עם חופים מקסימים, נוף יפיפה, עתיקות, מנזרים, וכפרים ציוריים. גם עכשיו, בחורף, יש תיירים, ותושבי האי, 50,000 במספר, מנצלים את מזג האויר הבהיר לטייל ולבלות במסעדות.

האטרקציה של האי הזה הוא עץ קטן, עם גזע מוזר, עם השם המצחיק, מסטיק. ותאמינו או לא, בין היתר, מכינים ממנו מסטיק. העץ גדל רק כאן, בחלקו הדרומי של האי, והמסטיק עצמו, כמו מעץ מייפל, מופק מהגזע. עושים חתך קטן בגזע, השרף שלו מטפטף בטיפות גדולות על הקרקע, ואז נאסף, ממויין, מנוקה, ומופק ממנו חומר גלם, אותו טוחנים. מהאבקה מכינים הכל. גומי לעיסה, עוגיות, פסטה, תבלינים, בשמים, סבון, שמפו.



בכל פינת רחוב יש כמה זקנות, שיושבות ומנקות חתיכות של מסטיק עם סכין יפנית חלודה.

אז חג שמח לכולם. אני מתגעגעת מאד. נשיקות

יום שישי, 8 בדצמבר 2017

ערב עם וסיליס

איברהים ואני מצאנו את עצמנו בערב שבת, במסעדה יוונית חביבה, הסמוכה למלון, יחד עם וסיליס, מארגון חילוץ הסירות בלילות.


 הבחור מרתק. הוא בן 45, גרוש, יש לו ילד בן 19 שחי באתונה, והוא נמצא בעסק הזה כבר 3 שנים, ומכיר את עולם הפליטים מכל כיוון. הוא מסתובב עם 3 מכשירי טלפון ניידים. אחד אישי, אחד שמחובר ישירות למחנה ואחד שמחובר למשמר החופים, ומקפיץ אותו כשיש נחיתה. היתה לנו הזדמנות נדירה להבין קצת יותר את נושא הפליטים. מי הם, למה הם מגיעים לכאן, איך היוונים מתמודדים, או מנסים להתמודד, עם מסות האנשים שנוחתים על חופיהם, ומי הגורמים שמנצלים את המצב העגום הזה לרווחים אישיים, כלכליים ופוליטיים.

הרוב המוחלט של הפליטים הם אנשים מסוריה, שנמלטו ממדינה הרוסה, מופצצת וקרועה בין צדדים אכזריים, שלא מהססים לחסל כפרים, ערים ואוכלוסיות שלמות, על מנת לשלוט בעוד פיסת אדמה ובעוד מחוז. זה סכסוך שפרץ לפני 6 שנים, כנסיון להדיח את אסד ומפלגתו מהשלטון הדיקטטורי שלהם. בעקבות הנסיון האלים ביותר של אסד, לדכא את המחאות, החל גל של עריקות חיילים וקצינים מהצבא, והוקמה מחתרת צבאית שפתחה במרד נגד המשטר.

שתי הקבוצות הללו, אסד והמורדים, גייסו לעצמם כוחות חיצוניים, שהתערבו במלחמה. אסד מגייס את אירן, חיזבאללה, סין ורוסיה. המורדים מגייסים את ערב הסעודית וארצות המערב, והסכסוך הקטן בסוריה, הופך למלחמת כוחות בין מעצמות, כאשר לשום צד אין אינטרס לסיימו. לתוך הסכסוך הזה נכנסים ארגוני טרור, כמו ג'בהת א-נוסרה ודאע"ש, שמעלים את מפלס האלימות, בעיקר כנגד האוכלוסייה האזרחית.

יש כל מיני הערכות לגבי כמות הנפגעים במלחמה הזו, אבל ללא ספק מדובר באסון הומניטרי. קרוב למיליון אנשים שנהרגו, ומעל 5 מיליון אנשים שברחו מאזורי הקרבות והפכו לפליטים. כשליש מאוכלוסיית המדינה. הפליטים נמלטו למדינות השכנות, לבנון, ירדן, טורקיה, עירק וכורדיסטן, כאשר לרבים מהם היעד הסופי הוא להגיע לאירופה.

אבל לא רק מסוריה אנחנו רואים פליטים. חלקם מגיעים גם מאזורי סכסוך אחרים וגם כמהגרי עבודה מעירק, תימן, אפגניסטן ואפריקה. ההפתעה הגדולה שלי שגיליתי כאן כמה פליטים שמגדירים את עצמם כפלסטינים. כשניסיתי להתעמק מאיזו עיר הם בדיוק בפלסטין, הם התפתלו קצת וגילו שבעצם הם נולדו בסוריה, אבל המשפחה שלהם ברחה לשם בשנת 48', והם אינם נחשבים תושבים סוריים, כי מעולם לא נתנו להם אזרחות. חוסר הסולידריות הערבית היא אחד הדברים שמאד מקוממים את כולם. העושר והמרחב שקיים במדינות הערביות, מדינות המפרץ וערב הסעודית, יכל לפתור את המשבר הזה בזמן  מאד קצר, ולחסוך את הסבל העצום של האנשים הללו. 



האי Chios נחשב יעד מאד מבוקש כנקודת הזינוק לאירופה. הוא אי היווני הקרוב ביותר לחופה של תורכיה. במרחק של 8 ק"מ בלבד, אני רואה מהמרפסת שלי את בתי התושבים  בתורכיה, וביננו לבינם מפטרלות כל הזמן ספינות של משמר החופים.





בתורכיה קיימים מחנות פליטים ענקיים, עם אלפי אנשים, שחיים בתנאים די דומים לתנאים כאן. אבל בניגוד לכאן, פושעת שם עבריינות גדולה, וכמו שוסיליס מגדיר את זה, המחנות שם מנוהלים ע"י המאפיה. כיוון שגם ילדים קוראים את הבלוג הזה, אני לא אפריז בתאור הסבל  שעוברים האנשים, ובעיקר הנשים, במחנות הללו, אבל תנו לדמיון שלכם להפליג הכי רחוק שאתם יכולים . כנראה שהם יוצאים מנקודת הנחה שאם ישנים באוהל בתורכיה, כבר עדיף לישון באוהל ביוון.
מבריחי הגבול מפתים אותם בעתיד ורוד ובכרטיס כניסה לאירופה. כבר ראו כאן פליטים שמכרו להם חבילה של מעבר בסירה + מלון. הם יורדים למזח ומחפשים את ההסעה למלון שלהם ונותרים בהלם.

לנשים הם מוכרים סיפור שאם הן תלדנה ביוון, התינוק יהיה אזרח יווני. על סמך ההבטחה הזו, נשים בהריונות מתקדמים, אחרי ניתוחים קיסריים, אחרי לידות מוקדמות והריונות בסיכון, עולות על סירות גומי, בסיכון חייהן וחיי העוברים שלהם, רק לנחות כאן אחרי מסע מפרך בים, כדי לגלות שהכל בלוף, והן, והילדים שלהם, נותרים פליטים.

אחת כזו היא וואלה, אשה מאד אינטליגנטית, מנהלת חשבונות מסוריה, שמדברת אנגלית מצויין. היא בחודש שמיני ונחתה השבוע על החוף. הריצו אותה אלי בבהלה גמורה ואז הסתבר שהיא אחרי שני ניתוחים קיסריים, שניהם בלידה מוקדמת בחודש שמיני. כמעט תלשתי את השערות. הסיכון שהיא לקחה על עצמה מעורר צמרמורת. למזלה, אחותה, שנמצאת כאן בהריון, כבר גרה בדירה על האי, כך שהעברנו אותה לשם, עם הפנייה דחופה לבית החולים.

בורסת מחירי ההברחה משתנה לפי עונות השנה ומזג האוויר. כיום חצייה של 3 שעות בסירת גומי תעלה לכל אחד, איש, אשה, ילד או תינוק, בין 600 ל 800 אירו. לפני שנה זה עבר את ה 1500 אירו, אבל הביקוש ייצר יותר מבריחים ויותר סירות, כך שהמחיר ירד. עם 20 פליטים בסירות הקטנות, ו 80 בגדולות, תעשו אתם את החשבון. מי שלא יכול להרשות לעצמו את המחיר המופקע הזה, מקבל "עבודה" על הסירה - להיות אחראי למנוע הבנזין הקטן ולכוון את הסירה לכיוון האורות של Chios. לצערו הרב, כשמשמר החופים אוסף אותם מהים, לרוב הבחור הזה נעצר, כיוון שמניחים שהוא המבריח. אין גבול לחמדנות ולציניות.

וסיליס כבר נחשב דמות מרכזית בחילוץ הסירות, והאדם שפונים אליו בכל בעיה. אפילו המבריחים כבר גילו אותו, ומדי פעם הוא מקבל טלפונים מתורכיה, שמעדכנים אותו על סירה שבדרך ושואלים האם הגיעה. בהתחלה הוא התרגש מהדאגה שלהם, אבל כשהמשיכו הטלפונים, תמיד לגבי סירה אחת מסוימת, הוא התחיל לחשוד וביקש לעשות חיפוש על כל הפליטים שהגיעו. בתוך הבגדים של אחד מהם התגלתה שקית עם קילו קוקאין. זה היה המחיר שהוא שילם עבור המעבר - לשאת את השקית עבורם. הוא נכנס לכלא על הברחת סמים, והם ממשיכים לעבוד.

תוך כדי הקינוח וסיליס מקבל טלפון מהמחנה, שאשה סוכרתית הגיעה לקבל את זריקת האינסולין שלה. זה קצת מתסכל כי אם היתה מגיעה שעתיים קודם, בשעות המרפאה, זה היה חוסך לכולם הקפצה. הוא מעיר את הרופא שלו, שממהר למחנה, ואנחנו חוזרים למלון, קצת יותר מפוכחים לאור המציאות שסביבנו.

עד הפעם הבאה. נשיקות

נחיתה קשה חלק שני

הפליטים מגיעים למתחם התפעולי של המחנה. בהעדר כל מילה אחרת, הם מרוכזים בשתי מכלאות מגודרות בקיר עץ נמוך, דרכו אפשר להציץ פנימה. 


תהליך המיון שלהם כולל:
  • תחקור ורישום משטרתי, 
  • הערכה פסיכולוגית והערכה רפואית קצרה,
  • קביעת דרגת רגישות לקביעת מקום המגורים במחנה, 
  • קביעת תאריך לזכאות לדיור קבע באי (מתי שהוא בחודשיים הקרובים),
  • וקביעת תאריך לדיון בסטטוס הגירה וקבלת מעמד פליט (מתי שהוא בשנתיים הקרובות).

התהליך כולו, תלוי בכמות הפליטים שנחתו, יכול לקחת בין יום לשבוע. בכל הזמן הזה הם ישנים בכניסה למתחם התפעולי, שהוא בנין תעשייתי נטוש, לא מחומם, מזרנים על הרצפה, מול כל האנשים שנכנסים ויוצאים. הבגדים הרטובים שלהם תלויים בכל מקום לייבוש, הילדים מתרוצצים ללא השגחה, הם ישנים מכוסים בשמיכות צמר צבאיות, וזו קבלת הפנים שלהם. אני מניחה שהאלטרנטיבה להשאר במדינות שלהם היתה גרועה יותר, אבל אי אפשר להתעלם מההשפלה והביזוי האנושי.


המחנה עולה על גדותיו מכמות הפליטים. במחנה שבנוי ל 900 איש יש כרגע 2500 עד 3000 אנשים. הנהלת האי, בלחץ התושבים, אסרו להגדיל את התפוסה, ולכן הפליטים הרגישים ביותר מקבלים מקום בתוך המחנה - אוהל קטן, אוהל צבאי ענק או קרוואן. רגישים נחשבים ילדים, נשים עם ילדים, אב יחידני לילדים, נכים וחולים כרונים קשים. כל השאר, נשים בריאות, גברים בריאים, וחולים קלים, נותרים מחוץ למחנה ומאלתרים אוהלים משמיכות, קרשים וניילונים. להזכירכם, אנחנו בתחילת החורף.




הריון מעלה את דרגת הרגישות של אשה, ולכן כל אחת מבשרת לרופא הממיין שהיא בהריון, והיא נשלחת אלי למרפאה. כך אני פותחת את המרפאה עם שיירה של נשים עם פתקי הפנייה, ומחלקת לכולן כוסות לשתן. אני דווקא מרגישה הקלה, כשהתשובה שלילית. הן פחות. תשובה חיובית משמחת אותן אבל מאד מתסכלת אותי. הריון בשלבים מוקדמים לא מעניק סטטוס רגישות גבוה, בניגוד למה שהן חושבות. הן יכולות להפיל ספונטנית, ולפניהן בתור נמצאות נשים בהריונות מתקדמים יותר. כך מוצאת את עצמה אשה בטרימסטר ראשון, עייפה, עם בחילות והקאות, באוהל מאולתר ברחוב.

אחת הטרגדיות הגדולות היא הפרדת המשפחות. במשפחה שהגיעה בשלמותה, כלומר, אבא, אמא וילדים, הילדים ואמא יכנסו למחנה, ולעיתים נדירות, בהעדר מקום, אבא יישאר בחוץ. משתדלים להמעיט כמה שיותר בהפרדה הזו, ויש כאן אפילו שירות לאיתור קרובי משפחה נעדרים. מילים כמו סלקציה עולות לי בראש, אבל אני משתדלת לסלק אותן. זה לא המקרה וזה לא אותו דבר. השלטונות כאן באמת עושים מאמצים בלתי נתפסים לקלוט את גל הפליטים, והמצב מאד מורכב לאור המשאבים הדלים מאד יחסית של האי. נסו לדמיין אי מבודד, בסדר גודל של נס ציונה, מבחינת כמות התושבים, מוסיף לתחומו 10% נוספים לאוכלוסיה , בפרק זמן מאד קצר. תחשבו על תקופת המעברות ותקבלו תמונה די דומה למחנה הזה, רק עם יותר נוכחות צבאית, ופחות צוות רפואי.

וככה הם נשארים. על אי יפיפה, בתנאי מחייה מזעזעים. 



התקוה היחידה שלהם היא להגיע לראיון הערכת מסוכנות, ולהיות מוגדרים כאנשים בסיכון כלשהו על מנת שיוכלו לשכור חדר בדירה בעיר, אם ידם משגת. זה לא מאד יקר, אבל אי אפשר להשכיר דירה בלי אישור מהנהלת המחנה. אי אפשר לעלות על מטוס או מעבורת לאתונה בלי הצגת דרכון, ואם הדרכון סורי, אפגני, כוויתי או משהו בסיגנון, הם יעצרו ע"י משטרת הגבולות. אירופה כולה סגורה עבורם, ויוון, שעד לפני שנה היתה מדינה אירופאית מין המניין, עם גבולות פתוחים ותנועה חופשית לכל מדינה אחרת, מוקפת כיום גדר עם מעברי גבול קפדנים. העתיד הרחוק יותר מאד מעורפל, ויעברו לעיתים שנים עד שיזכו למעמד פליטים באירופה או עד שיהיה בטוח עבורם לחזור הביתה.

הדבר היפה הוא שאלה אנשים טובים, שעברו וראו דברים קשים ונוראיים, אבל בכל זאת יש להם תקוה ויוזמה לקחת את החיים שלהם בידיים ולנסות לשפר אותם. הם בנו כאן קהילה. משחקים כדורגל עם הילדים. יוצאים איתן לטיולים רגליים קצרים. יש כאן בחור עם כיסא ומראה שמשמש כספר ומעצב זקנים. הם שומעים מוזיקה ומבשלים ארוחות יחד.

גם הצוותים שעובדים כאן בסך הכל מאד בסדר. מאד קל לאבד את הסבלנות מול מסות כאלו של אנשים, שדוחפים אחד את השני, ביצר הישרדותי להיות ראשונים בתור. אבל הצוותים הרפואיים, הייעוץ המשפטי, פסיכולוגים, עו"ס, הצבא ואפילו המשטרה, מאד סבלניים ואדיבים. אולי עוד יש לנו עתיד טוב.

ומשהו קטן לסיום. לפני שבוע הודיעו לנו שהאו"ם מפנה 500 פליטים מהאי לאתונה. שמחה אדירה פשטה במחנה, והיו כאן חגיגות אמיתיות. המהלך כולו לקח בערך שלושה ימים של מיון ובחירת האנשים (רשימת שינדלר ?) אוטובוסים שמעבירים אותם לנמל, ועליה על המעבורת שמפליגה 8 שעות עד אתונה. אחרי סירת הגומי מתורכיה, קטן עליהם. כל המחנה בא להיפרד בכל פעם שאוטובוס עוזב. מוזיקה, ריקודים, ממתקים והרבה דמעות, נשיקות פרידה ותקוה להיפגש שוב. זו מבחינתם תקוה גדולה לעתיד וללא ספק שיפור תנאים פנטסטי. מהצד השני, אנחנו סופרים את כמות הפליטים שהגיעו בסירות. רק השבוע 150. כאילו לא עשינו כלום, אבל עדיין משהו.


נפגש בהמשך. נשיקות

קורס הכנה ללידה

גוליזר (גו-לי-זאר) כרגע בהריון ראשון שבוע 39. ההזדמנות הראשונה שלי, בינתיים, ליילד. היא בת 22, מאד מתרגשת ונמצאת בסה"כ חודש במעקב הריון, 3 מפגשים בלבד. באופן כללי היא בריאה, התינוק במצג ראש, זז יפה והיא מרגישה טוב.

אני מנסה כבר שבועיים להוציא אותה מהמחנה באמצעות כך שאני מעדכנת את כל הערוצים הרשמיים, והיא עדיין כאן. הכל כ"כ מסובך כאן. למרות שהקראוון של האו"ם צמוד לזה של הצבא, ושניהם צמודים למרפאה, הם צריכים הודעות במייל וזה לא ממש עובד לדברים דחופים. לבסוף לקחתי אותה פיזית לחדר העובדות הסוציאליות של האו"ם, כדי שיראו במי מדובר וינסו לעזור. הם רשמו את הפרטים שלה והבטיחו לעזור. בינתיים היא ממשיכה להגיע אלי כל 3 ימים.

החלטתי לנהוג איתה כמו כל אשה לקראת לידה ראשונה, ולהעביר אותה קורס הכנה ללידה מזורז. המתורגמן הרוס מצחוק על הרצפה. אמנם אין לי מצגת, בובה ואגן, אבל אפשר להעביר את כל התכנים ממש כמו  בקורס רגיל. אנחנו עוברות על זיהוי סימני לידה. אנחנו מתרגלות תנועה, השענות קדימה, תרגילי נשימה. הבעל מתרגל עיסויים. הם לא מאמינים שזה מה שקורה עכשיו, אבל כולנו מאד נהנים ומשועשעים. זכור לכם כמובן תהליך התרגום כאן, כך שהקורס מועבר בשלוש שפות באופן סימולטני, אנגלית, יוונית וערבית. אם מישהי יכולה למצוא לי קישורים לסרטוני הכנה ללידה בערבית, נוכל להתחיל להפיץ ליולדות.

אני מסבירה לה שכשתגיע הלידה, נעשה את כל המאמצים להעביר אותה לביה"ח, ואם לא נצליח, אני איילד אותה כאן. אני לא ממש מייחלת לזה. אמנם הגעתי לכאן כולי חדורת רוח קרב ליילד וליילד, אבל במחשבה שניה, גם כשמדובר לכאורה בהריון ולידה בסיכון נמוך, לקבל תינוק במזג האוויר הזה הוא מתכון להיפותרמיה, היפוגליקמיה ועוד הרבה הפתעות אחרות.

ופתאום, הפתעה. את הפוסט הזה התחלתי לכתוב כבר לפני כמה ימים, עם מעט מאד תקוה שאפשר יהיה להעביר אותה מהאוהל לפחות לאיזה קרוון. ואילו אתמול, התייצבה במרפאה נציגה מהאו"ם, מחזיקה את גוליזר ביד. הם מפנים את הזוג לאתונה ורוצים לדעת אם היא והתינוק ישרדו שייט של 8 שעות במעבורת נוחה ומסודרת. כ"כ שמחתי עבורה. בדקתי שאין שום סימנים ללידה, דופק עוברי תקין באולטרסאונד, מרגישה היטב תנועות, ואפילו עמדתי 10 דקות עם הדופלר על הבטן שלה, כדי לנסות לשמוע האצות והאטות. כנראה שחוש השמיעה שלנו מתחדד עם השנים, כך שכמה שהיה אפשר, ניסיתי לעשות לה מוניטור ללא רישום על נייר. הכל מושלם.

אנחנו ממהרות למשרד של האו"ם, ומבשרים שהכל בסדר, אפשר לצאת לדרך. זו היתה אחת הפרידות המרגשות בחיי. היא לא עזבה לי את היד עד שעלתה לאוטובוס, והספקנו תמונה אחרונה לפני שנפרדנו לתמיד.


כמו שאומרים אצלנו כשנפרדים מיולדת - בהצלחה

יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

TOP או לא TOP

בעולם שבו אנחנו חיים, הפסקת הריון יזומה לצורכי ביסוס קריירה, לימודים, כניסה לא מתוכננת להריון, ובכלל, חוסר בשלות, היא לא דבר נדיר. הועדות להפסקת הריון נדיבות מאד באישורים, והמון הריונות מופסקים בנטילת כמה טבליות או תהליך של גרידה.

אנחנו קוראים לכניסה לא מתוכננת להריון - פנצ'ר, ומניחים שאם נכנסנו להריון בלי לשים לב, אז זה יבוא בקלות גם בפעם הבאה .

בסמה ומחמוד הם זוג טרי. שניהם בני 22, התחתנו בסוריה וחודש אחרי החתונה עלו על סירה ליוון. הם כאן כבר 3 חודשים, גרים באוהל ומקוים לטוב. לפני חודש, בסמה גילתה שהיא בהריון, ולהפתעת הצוות, לא יצאה במחולות ועזבה את המרפאה חפויית ראש.

למחרת חזרה ושאלה על האופציה של הפסקת הריון. TOP או Termination Of Pregnancy הוא לא מושג שחשבתי שאתקל בו במחנה. במקום שבו הריון הוא לעיתים ההבדל בין לישון על הרצפה או במיטת שדה, בין אוהל לקראוון, בין chios לאתונה, הבקשה שלה נראתה מאד לא שגרתית בלשון המעטה.

היא הסבירה באופן מאד שקול ובוגר, שהם באו לכאן לפתוח דף חדש. לברוח מהמדינה ההרוסה והשרופה שלהם, ולמצוא לעצמם מקום וחיים באירופה. תינוק לא היה עדיין בתוכניות, והם חוששים שהוא יאלץ אותם לקבל החלטות, שלא היו מקבלים לולא האחריות על ילד.

למרות הצער שלי על כל תינוק בריא, שלא ממומש מטעמיי נסיבות חיים לא מתאימות, אני בהחלט יכולה להבין אותם ואפילו לכבד את רצונם. צריך הרבה אומץ בתרבות הערבית, לקבל החלטה כ"כ חריגה, והרבה בגרות להבין שתנאיי מחיה כפי שיש להם כאן, הם לא המקום האידאלי לגדל תינוק. אני מניחה שהיו להם הרבה חלומות, על משפחה, ובית וחיים טובים, כשהמציאות התנפצה להם בפנים.

הרופאה שלנו, אליה היא פנתה בהעדר מיילדת באותו יום, תמכה מאד בהחלטה והחלה להסביר לה על התהליך ובמה הוא כרוך. כאן, במחנה, לא ניתן לקבל מטוטרקסט, בשל המעקב הצמוד שצריך לעשות במהלך ההפלה, ולכן היא תופנה בימים הקרובים לבית החולים.

לפני כן, היא רוצה שבסמה תשוחח עם הפסיכולוג שלנו. תספר לו על עצמה, מאיפה הגיעה, מה החלומות והתקוות שלה, ובעיקר לברר איך תשפיעה עליה הפלה של תינוק בריא בהריונה הראשון. הסיבות ברורות, וההחלטה אפילו מובנת, אבל גם בסיטואציה כזו, הנפש נותרת עם חוסר עצום של ילד שיכל להיות. היא תראה, בסביבה מאד צפופה, תינוקות מחייכים , אמהות מניקות, הורים וילדים משחקים יחד, וההשפעה הארוכה של הליך פשוט לכאורה, עשויה להיות הרסנית בסביבת חיים כ"כ מלחיצה מלכתחילה.

היא מחליטה לדבר עם בעלה ונעלמת לשבוע שלם. אנחנו לא רואים אותה עד שהיא חוזרת עם ההחלטה להמשיך את הההריון. הם מאד פוחדים אבל מבינים שאלו הקלפים שחולקו להם, ואיתם הם צריכים לשחק. מליסה, המיילדת שהיתה כאן לפניי, רואה אותה תחילה, עושה לה מעקב ראשוני זריז ושולחת אותה לבדיקות דם ואולטרסאונד.

אני רואה אותם יחד אחרי שבועיים. זו הפעם הראשונה שהם מגיעים יחד והם נראים מאד נרגשים. חזרו עם בדיקות הדם ורוצים לראות שהכל בסדר. היא בריאה לחלוטין, המוגלובין, סוכר, טסיות, בלוטת תריס. הכל מושלם. לחץ דם תקין, בדיקת שתן תקינה, הכל כפי שצריך להיות. אני מבקשת לשים לה יד על הבטן. בשבוע שלה, שבוע 12, אני מנסה להרגיש אם כבר אפשר למשש את הרחם. היא מרימה את החולצה ולעיניי מתגלה ציור שבעלה צייר לה על הבטן. זוג עיניים, אף קטן באזור הטבור ופה מחייך. היא נבוכה ואני מתגלגלת מצחוק. אפשר לראות שההריון הזה הכניס להם קצת אושר לחיים, והם מתנהגים כמו כל זוג צעיר, שמצפה לילד ראשון.

ביקשתי שיחזרו בעוד חודש, עם תוצאות האולטסאונד. זו כבר לא תהיה אני, אבל הם לא צריכים לדעת מזה. עצוב לי שלא אמשיך ללוות אותם בהריון. הם מתוקים באמת. הם חוזרים אחרי שלושה ימים עם תמונת אולטרסאונד וריכוז נתוני גיל בהריון לפי הראש, הבטן והעצמות. היא בשבוע 13, העובר נראה בבירור והם עם עיניים נוצצות. אני מסבירה להם בתמונה איפה הראש, איפה הגב, איפה הבטן. רואים את חבל הטבור ואפילו זיהיתי שליה.

הם נפרדים ממני ורואים כמה שהם מאושרים. נקודת אור נוספת שאני מוצאת כאן, ויש תקוה.

יום שלישי, 5 בדצמבר 2017

נחיתה קשה

בלילה ובסופ"ש המרפאה סגורה, ואז נכנס לתמונה ארגון נוסף, SMH, שמכסה את צורכי החירום של המחנה מבחינה רפואית. פציעות, התקפי לב, לידות, התקפי אסטמה, מתן אינסולין ועוד ועוד. כל זה עם רופא אחד, אח אחד ואפשרות להזמין אמבולנס.

התפקיד השני שלהם הוא לנהל את הקליטה  הרפואית של נחיתת סירות הפליטים שמגיעות מהים, כמעט באופן בלעדי בלילות.

כיוון שאני חיית לילה, ושעות המרפאה שלי לא ארוכות, התנדבתי להצטרף לצוותי הנחיתה, שקולטים את הפליטים. המנהל של SMH, וסיליס, הוא בחור יווני ענק, עטוי זקן גדול ושיער ארוך. קצת כמו דוב גריזלי, עם לב רחב, מסירות אין קץ, יכולת ארגון ואלתור מדהימים, והכל בהתנדבות.


כשקמים בבוקר ורואים יום יפה, שמש בשמים, ים שקט ופסטורלי, אפשר בקלות להתמכר לשאנטי. מבחינתנו זה אומר שתהייה נחיתה הלילה. הסירות מגיעות בלילות, כאשר הים רגוע, לקראת השעה 5 לפנות בוקר. אני מפעילה את צלצול הטלפון להכי גבוה, הולכת לישון מוקדם, ונכנסת לכוננות.

ב 4:30 לפנות בוקר וסיליס מתקשר. יש נחיתה. תוך רבע שעה הוא מגיע לאסוף אותי. אני קמה בזריזות, שמה גרביון מצמר, מכנסיים, גופיית פלאנל, סוודר, מעיל וכובע צמר ויוצאת לחכות לו. מכונית מקרטעת עם גיר ידני מביאה אותנו לנמל של chios.

צוות הלילה תוסס ושטותניקי. קצת כמו משמרת לילה בחדר לידה. אנטוניו, רופא ספרדי רב תושיה, עם תיק תרופות קטן שמצליח להכיל הכל. עבדאללה, אח סורי, מעשן בשרשרת ומקלל בקול רם כל מי שלא מבין את האנגלית הרצוצה שלו ולא עושה מה שהוא אומר. לארה, מחלצת ספרדיה, שעבדה בלוב ובמרוקו במחנות האיסוף של הפליטים לקראת העזיבה לאירופה, ובאה לראות את הצד השני של ההפלגה. מעל כולם, וסיליס, שמחזיק לי את היד ומלמד אותי את כל שלבי הקליטה.

ספינת משמר החופים פוגשת את סירת הפליטים בלב הים, ומעלה אותם לסיפונה. הם יורדים אחד אחד בכבש הספינה אל החוף , קפואים ורטובים. תחילה הגברים, שמרוכזים בצד אחד ע"י השוטרים הרבים שנמצאים כאן. הן עוברים חיפוש גופני קצר וממתינים. אחריהם יורדות הנשים והילדים ואי אפשר להאמין. תינוק בן חודשיים, חבוק בזרועות אמו, עטוף בשמיכת מילוט, ואחריהם מורדת אחותו בת השנתיים בזרועות אחד מאנשי הצוות. וכך אחד אחרי השני. כ 80 אנשים. אנחנו עושים מאמצים לדאוג שלא יאבדו אחד את השני בחושך. מבקשים מההורים לספור את הילדים ולהחזיק אותם צמוד, וכולם מרוכזים אחרי קבוצת הגברים.


אנחנו עושים מיון ראשוני על המזח ומוצאים אשה עם התקף אבנים בכליות. הבנתי שזה הדבר הכי קרוב לצירים, ולבי יוצא אליה. נותנים לה קטופרופן, שהוא מהדורה יותר חזקה של איבופרופן והיא קצת נרגעת. חבל שאי אפשר להשתמש בזה אצלנו במקום אפידורל.

אחרי המיון הביטחוני, אנחנו מרכזים את הקבוצה. הנשים והילדים בתוך מכולה שיש כאן, והגברים והנערים על מחצלת בחוץ. הצעיר ביותר הוא תינוק בן חודשיים, והמבוגר הוא גבר בן 72, שהגיע יחד עם אשתו בת ה 70. כמה יסורים וסבל צריכים זוג בגיל הזה לעבור, כדי לעזוב את כל מה ומי שהם מכירים, ולעלות על סירת גומי לארץ אחרת.



עבדאללה מתחיל למיין בזריזות את הנשים בערבית. אין נשים בהריון. שני ילדים עם חום, אחת עם גידול בריאות, שמקוה לעבור ניתוח, אבנים בכליות, ל"ד גבוה לקשישה ובחורה אסתמטית שכמעט נגמר לה הונטולין. אנטוניו שולף מתיק הקסמים משאף חדש ונותן לה. היא כמעט מנשקת לו את הידיים. כל אסתמטי עם משאף כמעט גמור יכול להזדהות עם החרדה מהתקף שיגיע, ושלא ניתן יהיה להשתלט עליו. היא נושמת לרווחה. צריך לזכור להזמין ונטולין למלאי.

הגברים יחסית בסדר. בחור אחד שנשרט ממשהו על הסיפון וחיטאנו לו את השריטה, והגבר המבוגר עם חוסר תחושה ברגלים. החלפנו לו לגרביים יבשות והוא קיבל נעלים חדשות.

במקביל אלינו נמצאת כאן קבוצה שאחראית לקבלת הפנים. יש להם מיחם ענק של תה, והם מחלקים כוסות חמות לכולם, בקבוקי מים, שקיות חטיפים לילדים וסנדוויצ'ים. חוץ מזה, יש להם מחסן ענק של בגדים וכולם מוזמנים להחליף כל דבר שהם רוצים בבגד יבש. כמה מהבחורים הצעירים מתהדרים במעילים חדשים ואני מתחילה לראות קצת חיוכים.


שלא תתבלבלו. לא מדובר באיזו חבורה של כפריים בורים. כולם עם טלפונים ניידים וחבילות שיחה לחו"ל. כבר משוחחים עם קרובי משפחה ומספרים שהגיעו. מצטלמים על החוף ואחד עם השני, ובני הנוער, כמו בני נוער, יושבים בצד עם אזניות ושומעים מוזיקה. הם נראים ונשמעים בדיוק כמונו, ואני לא יכולה שלא לראות את הילדים שלי בכל אחד מהם.

מה שאני לא שומעת זה בכי. אף ילד לא בוכה. כולם שקטים ליד ההורים שלהם, מתנהגים נהדר, ולא מתרוצצים. אמנם רק 6 בבוקר, אבל הם ערים כבר המון שעות, ועברו עכשיו מסע של 3 שעות בים על סירת גומי. נסו לדמיין את הילדים שלכם באותה סיטואציה. בעוד כמה דקות הם יעלו על האוטובוס, שיקח אותם למחנה.


כשאנחנו נפרדים מהם, כשעתיים אחרי הנחיתה, אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שהזמן שהם בילו כאן על המזח, הוא בעצם נקודת השיא שלהם בחודשים הקרובים. הם אולי לא מודעים לכך, אבל הם עוברים למחנה, שנראה במבט ראשון כמו כלא. הם יגורו באוהל על הרצפה, וגם אם יש להם כסף לשכור כאן דירה, יקח שבועות עד שיעברו את כל תהליך הקליטה והמיון שלהם ויגיעו לקצת שלווה. לא על היבשת, כמובן, אלא כאן על האי.

על כל זה בחלק השני. נשיקות