יום שני, 25 בדצמבר 2017
עוד נחיתה לסיום
יום ראשון, 24 בדצמבר 2017
לבד בחג המולד
יום שבת, 23 בדצמבר 2017
יש פליטים ויש פליטים
יום שלישי, 19 בדצמבר 2017
בית הילדים
- מקלחת חמה לילדים והדרכה להורים צעירים איך לקלח את התינוק החדש שלהם.
- מוצרי טואלטיקה בסיסיים - דאודורנט, סבון, מברשות ומשחות שיניים, חיתולים
- בגדים לילדים
- תחתונים וגרביים נקיים להחלפה
- עגלות טיולון לתינוקות
אני עוד מעט חוזרת הביתה. כבר מאד מתגעגעת.
יום ראשון, 17 בדצמבר 2017
התורכים באים
אנחנו מגיעים למשמרת צהרים במחנה ומרגישים שמשהו שונה היום. המחנה כמרקחה. השוטרים והחיילים מתרכזים בשער הכניסה, ועומדים בשתי שורות בפתח אוטובוס שהגיע.
הכל שונה פתאום. בדרך כלל, כשמגיע אוטובוס שמביא פליטים מנחיתה, הם יורדים לאיטם, עם כמה שקיות ותרמיל, נכנסים בשקט למתחם המיון הפנימי, ומתיישבים בעייפות על הרצפה. הם לרוב נראים עייפים, מרוטים מחציית הים בלילה ומשנים של בריחה.
הקבוצה הזו שונה. זו קבוצה קטנה יחסית. 30 נשים, גברים וילדים. הם הגיעו בצהרים וחצו את הים באור יום. הם לבושים יפה, נראים מאד מטופחים, עם תיקים מעוצבים. לא הפליטים המוזנחים והמרוטים שאנחנו רגילים לראות. מרכזים אותם במתחם נפרד, ובחטף אני שומעת שכולם מדברים תורכית. הם מוקפים בשוטרים ואנשי צבא, וכולנו מתבקשים להתרחק.
קצב תהליך הקליטה שלהם מסחרר. לרוב רישום, מיון ושיבוץ של קבוצה כזו אורך בין יומיים לשלושה. במקרה שלהם, תוך שעתיים כולם נעלמו, ולא לתוך המחנה. מכיוון שהיינו סגורים במרפאה, לא ממש שמנו לב לאן הם עזבו, אבל שלחנו את אחת האחיות לתחקר את השוטרים.
מסתבר שהם מחפשים מקלט מדיני. ידידנו ארדאוון עדיין בהלם מניסיון ההפיכה שעבר לפני שנה בערך. כל מי שמתנגד לשלטון, כותב נגדו, לוחש כנגדו או חושב נגדו, מוכנס לכלא, וכבר אין שם מקום. המשפחות הללו העדיפו, במקום לעלות על מעבורת נוחה מאיזמיר, או על מטוס מאיסטנבול, לחצות את 8 הק"מ בינם לבין chios על סירה, כדי להגיע למחנה שלנו ולבקש מקלט. כנראה שהם יודעים למה וגם תאמו מראש.
בכל מקרה זה הצליח. תוך שעתיים סיימו בידוק ביטחוני, רישום משטרתי, הענקת מקלט ע"י משרד המשפטים, ופינוי באוטובוס לנמל התעופה. כנראה שיש כאלו יותר ברי מזל מאחרים.
יום שישי, 15 בדצמבר 2017
מה בוער
אני מניחה שהרבה לא יודעים על המחנות הללו, לא יודעים איך ליצור איתם קשר, קצת חוששים לצאת מאזור הנוחות ומכל הסיטואציה בכלל. חלק מהמאמץ שכולנו משקיעים כאן הוא לנסות לעזור בגיוס אנשי צוות נוספים, וכל אחד, במדינה שלו, מנסה לעורר מודעות לנושא.
התרומה הקטנה שלי הגיעה כהזדמנות להתראיין אצל רזי ברקאי בגלי צה"ל. לספר על העבודה שלי, להפיג חששות, ולנסות להביא למודעות אנשי הרפואה בארץ שלא רק עניי עירך קודמים, אלא אפשר לעשות טוב גם עבור אנשים אחרים.
אז למי שפיספס את השידור, לפניכם ההקלטה. אני מזמינה את כולם להפיץ את הפוסט הזה בקרב כל רופא, אחות או מיילדת שאתם מכירים. רופא המשפחה האישי שלכם, רופא הילדים שלכם. מקבלים כאן בשמחה רופאים במהלך ההתמחות, בכל שלב. רק שיבואו. הקפיצה המקצועית שאני עושה כאן, בזמן מאד קצר, והידע שאני צוברת, הם נכס שישאר איתי לעוד הרבה מאד שנים. זו באמת חוויה שמשנה את החיים ומכניסה אותם לפרופורציות.
https://www.youtube.com/watch?v=zK43xjk9r0s&t=3s
בשורות טובות ושבת שלום. נשיקות
יום חמישי, 14 בדצמבר 2017
שיירת התחמנים
גם כאן, כמו בכל סיטואציה שדורשת הישרדות, המרפאה משמשת כלי מצויין לקידום עצמי, סחר בתרופות, קבלת הקלות והשגת סמים. מדי יום אנחנו נאלצים לברור מתוך סבך המתחלים את אלו שחולים באמת. בארצות המוצא, סוריה, עירק, אפגניסטן ודומיהן, נהוג ומקובל מאד לחלק תרופות לכל מי שבא עם תלונה כלשהי, והקלות שבה מחלקים שם אנטיביוטיקה מאד מתסכלת אותנו. לכל אחד שנכנס למרפאה עם תלונה כלשהי, ולא משנה כמה היא שולית או טריוויאלית, ברור שיקבל אנטיביוטיקה. הם מתסתכלים עלינו בחוסר אמון כאשר אנחנו מראים ומסבירים שאין להם שום מחלה שמצריכה אנטיביוטיקה. מדובר לרוב בהתייבשות או סימני שפעת קלים. זה יעבור בד"כ עם מנוחה והרבה נוזלים, אבל הם בשלהם. לא נראה להם שלשתות מים זו רפואה טובה.
לכולם כואב הראש. לכולם כואב הגב, וכולם, באופן מפתיע מציגים את אותם סימנים. כנראה כדי לקבל איזה שהן הקלות. לשיטתם, אם אתה כותב משהו בדרכון הרפואי שלהם, זה מעלה את הדירוג שלהם ואת הסיכוי לעזוב את האי. זה כמובן לא נכון, אבל לא מזיק לנסות.
השבוע נכנסו שתי נשים אלי למרפאה. אחת מהן ראיתי יום קודם והיא אכן בהריון בשבוע 6. מכיוון שרשמתי לה שהיא בהריון, ראו כי טוב והיא הביאה חברה. ההריונית התלוננה על כאב גב, כאב בטן, ריצה מרובה לשירותים ושריפה בעת מתן שתן. קלאסי דלקת בדרכי השתן, לא? זהו שלא תמיד, כי אתמול לא היה לה כלום. אני מכה קלות על הגב התחתון ושואלת אם זה כואב. היא קופצת בלי קשר למכה ואומרת "כן, כן, בדיוק כאן". אני מבקשת ממנה בדיקת שתן והיא מסרבת. היא רק רוצה אנטיביוטיקה. היא קצת מתעצבנת שאני מסרבת, אבל מוותרת.
אני עוברת לשניה. כאב גב, בטן, שריפה וריצה לשירותים. נשמע מוכר? גם היא מסרבת לבדיקת שתן ואחרי כמה התלחשויות הן עוזבות. מסתבר שאנטיביוטיקה היא מוצר מבוקש במחנה. כשבולעים את הכדור, זה מקסימום מרפא מדלקת, אבל כשכותשים אותו ומסניפים, זה נותן היי לא רע.
הכוכב השבועי שלנו הוא בחור בן 20 שנכנס והודיע שהוא חולה בסוכרת. בסוריה הוא הזריק אינסולין, והוא כבר חודש כאן, לא קיבל את התרופה שלו ואין לו רישום בדרכון הרפואי. בדקנו סוכר. 89. אין לו שום סימני דקירות על האצבעות, והוא נראה די מבוהל מהמחט. לא ממש סוכרתי קלאסי. כנראה שהתחקיר שעשה בגוגל, או הדיווחים שקיבל מחברים, לא היו ממש טובים.
לפעמים זה מרגיש כמו מסדר חולים בצבא. עוד מעט חוזרים הביתה לכאבים המדומים, לצירים הקלים, לירידות המים ההיסטריות, ולנשים הרבות שהחיים שלהם דבש. נשיקות
יום שלישי, 12 בדצמבר 2017
מוסלמי, נוצריה ויהודיה חוגגים את חנוכה
יום שישי, 8 בדצמבר 2017
ערב עם וסיליס
בתורכיה קיימים מחנות פליטים ענקיים, עם אלפי אנשים, שחיים בתנאים די דומים לתנאים כאן. אבל בניגוד לכאן, פושעת שם עבריינות גדולה, וכמו שוסיליס מגדיר את זה, המחנות שם מנוהלים ע"י המאפיה. כיוון שגם ילדים קוראים את הבלוג הזה, אני לא אפריז בתאור הסבל שעוברים האנשים, ובעיקר הנשים, במחנות הללו, אבל תנו לדמיון שלכם להפליג הכי רחוק שאתם יכולים . כנראה שהם יוצאים מנקודת הנחה שאם ישנים באוהל בתורכיה, כבר עדיף לישון באוהל ביוון.
נחיתה קשה חלק שני
- תחקור ורישום משטרתי,
- הערכה פסיכולוגית והערכה רפואית קצרה,
- קביעת דרגת רגישות לקביעת מקום המגורים במחנה,
- קביעת תאריך לזכאות לדיור קבע באי (מתי שהוא בחודשיים הקרובים),
- וקביעת תאריך לדיון בסטטוס הגירה וקבלת מעמד פליט (מתי שהוא בשנתיים הקרובות).
קורס הכנה ללידה
יום רביעי, 6 בדצמבר 2017
TOP או לא TOP
בעולם שבו אנחנו חיים, הפסקת הריון יזומה לצורכי ביסוס קריירה, לימודים, כניסה לא מתוכננת להריון, ובכלל, חוסר בשלות, היא לא דבר נדיר. הועדות להפסקת הריון נדיבות מאד באישורים, והמון הריונות מופסקים בנטילת כמה טבליות או תהליך של גרידה.
אנחנו קוראים לכניסה לא מתוכננת להריון - פנצ'ר, ומניחים שאם נכנסנו להריון בלי לשים לב, אז זה יבוא בקלות גם בפעם הבאה .
בסמה ומחמוד הם זוג טרי. שניהם בני 22, התחתנו בסוריה וחודש אחרי החתונה עלו על סירה ליוון. הם כאן כבר 3 חודשים, גרים באוהל ומקוים לטוב. לפני חודש, בסמה גילתה שהיא בהריון, ולהפתעת הצוות, לא יצאה במחולות ועזבה את המרפאה חפויית ראש.
למחרת חזרה ושאלה על האופציה של הפסקת הריון. TOP או Termination Of Pregnancy הוא לא מושג שחשבתי שאתקל בו במחנה. במקום שבו הריון הוא לעיתים ההבדל בין לישון על הרצפה או במיטת שדה, בין אוהל לקראוון, בין chios לאתונה, הבקשה שלה נראתה מאד לא שגרתית בלשון המעטה.
היא הסבירה באופן מאד שקול ובוגר, שהם באו לכאן לפתוח דף חדש. לברוח מהמדינה ההרוסה והשרופה שלהם, ולמצוא לעצמם מקום וחיים באירופה. תינוק לא היה עדיין בתוכניות, והם חוששים שהוא יאלץ אותם לקבל החלטות, שלא היו מקבלים לולא האחריות על ילד.
למרות הצער שלי על כל תינוק בריא, שלא ממומש מטעמיי נסיבות חיים לא מתאימות, אני בהחלט יכולה להבין אותם ואפילו לכבד את רצונם. צריך הרבה אומץ בתרבות הערבית, לקבל החלטה כ"כ חריגה, והרבה בגרות להבין שתנאיי מחיה כפי שיש להם כאן, הם לא המקום האידאלי לגדל תינוק. אני מניחה שהיו להם הרבה חלומות, על משפחה, ובית וחיים טובים, כשהמציאות התנפצה להם בפנים.
הרופאה שלנו, אליה היא פנתה בהעדר מיילדת באותו יום, תמכה מאד בהחלטה והחלה להסביר לה על התהליך ובמה הוא כרוך. כאן, במחנה, לא ניתן לקבל מטוטרקסט, בשל המעקב הצמוד שצריך לעשות במהלך ההפלה, ולכן היא תופנה בימים הקרובים לבית החולים.
לפני כן, היא רוצה שבסמה תשוחח עם הפסיכולוג שלנו. תספר לו על עצמה, מאיפה הגיעה, מה החלומות והתקוות שלה, ובעיקר לברר איך תשפיעה עליה הפלה של תינוק בריא בהריונה הראשון. הסיבות ברורות, וההחלטה אפילו מובנת, אבל גם בסיטואציה כזו, הנפש נותרת עם חוסר עצום של ילד שיכל להיות. היא תראה, בסביבה מאד צפופה, תינוקות מחייכים , אמהות מניקות, הורים וילדים משחקים יחד, וההשפעה הארוכה של הליך פשוט לכאורה, עשויה להיות הרסנית בסביבת חיים כ"כ מלחיצה מלכתחילה.
היא מחליטה לדבר עם בעלה ונעלמת לשבוע שלם. אנחנו לא רואים אותה עד שהיא חוזרת עם ההחלטה להמשיך את הההריון. הם מאד פוחדים אבל מבינים שאלו הקלפים שחולקו להם, ואיתם הם צריכים לשחק. מליסה, המיילדת שהיתה כאן לפניי, רואה אותה תחילה, עושה לה מעקב ראשוני זריז ושולחת אותה לבדיקות דם ואולטרסאונד.
אני רואה אותם יחד אחרי שבועיים. זו הפעם הראשונה שהם מגיעים יחד והם נראים מאד נרגשים. חזרו עם בדיקות הדם ורוצים לראות שהכל בסדר. היא בריאה לחלוטין, המוגלובין, סוכר, טסיות, בלוטת תריס. הכל מושלם. לחץ דם תקין, בדיקת שתן תקינה, הכל כפי שצריך להיות. אני מבקשת לשים לה יד על הבטן. בשבוע שלה, שבוע 12, אני מנסה להרגיש אם כבר אפשר למשש את הרחם. היא מרימה את החולצה ולעיניי מתגלה ציור שבעלה צייר לה על הבטן. זוג עיניים, אף קטן באזור הטבור ופה מחייך. היא נבוכה ואני מתגלגלת מצחוק. אפשר לראות שההריון הזה הכניס להם קצת אושר לחיים, והם מתנהגים כמו כל זוג צעיר, שמצפה לילד ראשון.
ביקשתי שיחזרו בעוד חודש, עם תוצאות האולטסאונד. זו כבר לא תהיה אני, אבל הם לא צריכים לדעת מזה. עצוב לי שלא אמשיך ללוות אותם בהריון. הם מתוקים באמת. הם חוזרים אחרי שלושה ימים עם תמונת אולטרסאונד וריכוז נתוני גיל בהריון לפי הראש, הבטן והעצמות. היא בשבוע 13, העובר נראה בבירור והם עם עיניים נוצצות. אני מסבירה להם בתמונה איפה הראש, איפה הגב, איפה הבטן. רואים את חבל הטבור ואפילו זיהיתי שליה.
הם נפרדים ממני ורואים כמה שהם מאושרים. נקודת אור נוספת שאני מוצאת כאן, ויש תקוה.