יום שלישי, 31 בדצמבר 2019
בוקר טוב, מחמוד
יום שני, 30 בדצמבר 2019
פאייה
יום ראשון, 29 בדצמבר 2019
הסלקציה
יום חמישי, 26 בדצמבר 2019
להיות יווני בכיוס
יום רביעי, 25 בדצמבר 2019
יורד גשם
שבוע שלם עוד היינו אופטימיים. שמים מעוננים אבל יבש. גם לנו, למתנדבים, יותר נעים לעבוד, אבל חשוב מכך לפליטים יבש, בעיקר אלו באוהלי הפיקניק.
ההיררכיה פה ברורה. הותיקים והזקנים בקראוונים. רווקים ותיקים באוהלים ענקיים, נפרדים לנשים ולגברים. בתוכם מיטות קומותיים צפופות. משפחות באוהלים קטנים יותר. לאלו שאין מקום, מאלתרים אוהלי פיקניק, וכאלו יש כאן מאות. פזורים בפרדס הקלמנטינות שסביב המחנה. מיותר לציין שאין קלמנטינות על העצים. הכל נקטף בשביל קצת ויטמין C לחורף.
מקלחות ושירותים ל 1000 איש, וכרגע אנחנו נושקים ל 6000. אף אחד לא יודע כמה בדיוק. מדי כמה ימים, יוצאים מכאן 2-3 אוטובוסים לנמל, ומשם במעבורת לאתונה.
ועכשיו יורד גשם.
מנסים לחזק את יריעות האוהל, משטחי העץ עליהם האוהל עומד, כבר ספוגים במים ובוץ. אתמול בלילה הוקפצנו למחנה ע"י המשטרה. אחד הפליטים הניח אבן על גג האוהל, כדי שהיריעה לא תתרומם, והתעורר מזה שהאבן נחתה לו על הראש. הוא מאד מבובל. הרבה דם. זה נראה מאד מרשים, אבל במזל זו רק מכה קטנה בראש. כמה מבאס זה להתעורר מאבן שיורדת לך על הראש מהתקרה.
גם לנו, למתנדבים, אין חימום בבית. אבל לא נעים להתלונן. פשוט ישנים בגרביים ו 3 שמיכות. אנחנו גרים בקומונה נחמדה, שלושה אחים, פורטוגזי, איטלקיה ואני, רופא שיניים ספרדי, ורופא כללי שיגיע מספרד בעוד 3 ימים. שני מתורגמנים עובדים ברוטציה. שבוע במרפאה ושבוע כוננות לנחיתות, וגרים בדירות בעיר. אחד סורי, השני עירקי. שניהם נמצאים כאן כשלוש שנים, וקיבלו מעמד פליט, כך שחייהם משודרגים מאד יחסית לאחיהם במחנה.
אנחנו כבר בשגרה. קמים בבוקר, מארגנים תרופות למרפאה, מעדכנים ניירת, מכינים אוכל, הולכים לעבודה וחוזרים הביתה.
הרבה טלפונים למשפחה והרבה תמיכה מורלית מהחברים והצוות בבית החולים. מענין עם אלו תובנות אחזור הפעם? האם תהיה לי סבלנות ואמפטיה למטופלות עם בעיות קטנות וקרובי משפחה לחוצים? האם יהיו לי חלומות על המחנה? האם שוב יתקוף אותי אי שקט ודאגה למי שהשארתי מאחור? ברור לי שאני טיפה בים וכל אחד עושה את המעט שלו. הייתי רוצה להאמין שעשיתי משהו קטן עבור מישהו, ושהוא יזכור את זה. אולי
יום שני, 23 בדצמבר 2019
The safe zone
לכל מי שיש בני נוער בבית יזדהה מאד עם הפוסט הזה. מה עושים בני נוער במחנה פליטים בלי אינטרנט? לפעמים יש טלפון נייד ולפעמים לא. אין בי"ס ולעיתים גם אין הורים.
כך נוצר ה safe zone. מתחם מגודר, בתוך מבנה המנהלה, מוגן מהגשם ומהרוח, עם פטריית גז לחימום, שם נמצאים כל בני הנוער, כ 40 בנים, שאינם מלווים בהורים. כ 15 בנות, בגילאים 7-16, נמצאות בשני קראוונים במחנה.
במתחם הבנים, ילדים בני 13 עד 18. ילדי חטיבת ביניים ותיכון, בחופש גדול בלתי נגמר. הם מכל מדינה אפשרית. סורים, עירקים, אפגנים, סודנים. כולם בריאים, משוטטים בחוסר מעש בעיר, במחנה וסביבו. אנחנו פוגשים אותם בכניסה למתחם בכל פעם שאנחנו מגיעים, וכשהם הולכים מכות ומגיעים עם אף מדמם, חתך בגבה, או כוויה מקומקום שנשפך עליהם.
סה"כ ילדים טובים, אבל ילדים לבד. ומה עושים ילדים לבד? מחפשים צרות. מעשנים, עושים מעשי קונדס קטנים (בוא נראה כמה כפיות מלח אתה יכול לשתות לפני שתקיא), אבל גם דברים נחמדים. מתנדבים לתרגם לפרסית כי כבר למדו קצת לגמגם באנגלית, משחקים קלפים, שמים מוזיקה בקולי קולות ועושים מסיבה.
הם הדבר הכי קרוב לילדים שלי שאני מוצאת כאן ואי אפשר שלא לעשות השוואה לחיים שלהם. הילדים שלי מוגנים. לומדים. לובשים בגדים נקיים. אוכלים שלוש ארוחות נורמליות ומגוונות ביום. רואים נטפליקס. יש להם בית והורים מגוננים. נוסעים לפעמים לחו"ל. אוכלים במסעדות. מבקרים משפחה. ילדים רגילים.
הילדים הללו ישנים במבנה בטון על מזרון על הרצפה. מכוסים בשלוש שמיכות. הם לבד ללא הורים, אחים או בני משפחה אחרים. 4 שוטרים, פסיכולוג ועובד סוציאלי הם ההורים החדשים שלהם. נמצאים איתם במשמרות מתחלפות 24 שעות ביממה. מחלקים להם אוכל, שומרים עליהם מעבריינים, פדופילים, מעצמם. הם מקבלים אחת לחודש כרטיס sim לנייד. לובשים בגדים שנתרמו להם. מתקלחים פעם בשבוע ("מזל" שחורף אחרת לא יודעת איך הייתי סופגת את הריח). לפעמים הולכים מכות. לפעמים נפצעים ואמא לא יכולה לחבק ולהגיד שהכל יהיה בסדר.
שאלוהים, אללה או כל אחד אחר, ישמור עליהם. אמן
יום שבת, 21 בדצמבר 2019
מיליארד סינים לא טועים
יום רביעי, 18 בדצמבר 2019
סוכרת של מחנה פליטים
יום שלישי, 17 בדצמבר 2019
להיות במקום חדש
אנחנו מוצאים 5 גברים מתימן, סומליה, סוריה ועירק, בשמיכות מילוט, מרגישים טוב. לרוב אנשים בריאים עושים את המסע הקצר בין תורכיה לאי. מעטים יסכנו את עצמם אבל הייאוש בהחלט ניכר בהם. 30 נוספים תקועים על צוק אליו הגיעו עם הסירה, ואנחנו מנווטים אליהם עם מיניבוס ושני רכבי שטח, דרך חורשה יפיפיה לאורך החוף. לאחר המתנה של 3 שעות !!! מגיעים אלינו 30 איש מקונגו וסומליה, נראים יחסית טוב לאחר שלא אכלו 4 ימים. אשה בחודש שישי, 4 ילדים, ואני היחידה שיודעת צרפתית.
יום ראשון, 15 בדצמבר 2019
שוב נוסעת
לפני שנתיים עליתי על מטוס לאי היווני כיוס, שם חיכה לי מחנה פליטים סורים. ציפיתי להרפתקה של הצלת חיים, קבלת לידות והכרת תודה. ציפיתי למערך רפואי עשיר, עם פריסה של חדרי מיון, חדרי ניתוח, מיכשור מתקדם והמון ציוד רפואי. בפועל מצאתי סירות גומי שמעבירות עשרות פליטים את המרחק הקצר בין תורכיה לאי, ומחנה שעולה על גדותיו. ייאוש, טראומה, בגדים רטובים, חולי סוכרת, חולי סרטן, ילדים אסתמטיים והמון אנשים טובים שעוזרים, אבל מתחלפים כל כמה שבועות. מצאתי קראוון קטן שמשמש כמרפאה צבאית זעירה. רופא אחד, מתורגמן לערבית, מתורגמן לפרסית, כמה אחיות, הרבה שוטרים וחיילים, ומפקד מחנה מנומנם. ארון משרדי שמשמש כמחסן תרופות מבולגן, וחידוש שבועי של אספקת התרופות.