איך בכלל הגעתי לזה?
זו היתה התוכנית המקורית. כבר בהסבה ללימודי סיעוד לפני 10 שנים, זה היה המודל שכיוונתי אליו. אחיות ללא גבולות, מטפלות באנשים במצוקה בכל מקום בעולם. בלי שיפוטיות, בלי פחד, רק מקצועיות וחמלה. זה מה שאנשי המקצוע שלנו צריכים לעשות. להיעזר ביכולות המקצועיות שלנו כדי להגיש עזרה וסעד לכל מי שנמצא בצרה.
ואיזו צרה צרורה. מלחמת האזרחים בסוריה נמשכת כבר קרוב ל 8 שנים, עם מאות אלפי הרוגים ומיליוני פליטים. כמעט מחצית מאוכלוסיית סוריה, שנמצאת ממש כאן, מעבר לגדר שלנו, נרצחו או נעקרו מבתיהם. משפחות שלמות נמחקו, הושמדו, נשים נאנסו, ילדים צפו בהוריהם מוצאים להורג לנגד עיניהם, ואפילו שימוש בנשק כימי. נשמע מוכר? חוץ ממחנות השמדה פורמליים, יש כאן הכל.
קשה שלא ליצור את ההשוואה ואת הזיכרון האישי של המשפחה שלי, שנאלצה לברוח מסלוניקי אחרי שסבי נלקח להשמדה בבירקנאו, ואימי, בת 3 חודשים, מוברחת מאירופה לתורכיה, כדי לשרוד. עושה בדיוק את המסלול ההפוך אותו עשו האנשים הרבים שאני עומדת לפגוש בעוד פחות משבוע.
אז אני בדרך, עולה על הטיסה לאתונה, שעתיים באויר, שלוש שעות בשדה התעופה, ואז עוד טיסה קצרה ל Chios, שם מחכה לי דירת מתנדבים ושעות ארוכות של עבודה עם נשים ותינוקות ומשפחות חדשות ומרגשות.
מבטיחה לעדכן לאורך הזמן.
Bon Voyage
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה