ויום אחד נוחתת בחוף הסמוך אליכם סירה, עליה 20 פליטים סורים, רטובים ועייפים. זה מה שקרה להרבה מאד מתושבי האי כיוס לפני כ 6 שנים. והם פתחו להם את הלב ואת הבתים. נתנו להם אוכל, בגדים יבשים, מקום לישון וביטחון.
כשהחל זרם הפליטים להתגבר, בנה עבורם ראש העיר מחנה צבאי במימון האו"ם במרחק 5 ק"מ מהעיר. מפעל אלומיניום נטוש, מבנה בטון שבתוכו משרדי הנהלה, מרפאה, עמדת שיטור, עובדים סוציאלים, משרדים להגשת בקשה למעמד פליט. סביב המפעל מוקמו קראוונים ונפרשו אוהלים צבאיים גדולים ומחוממים. תשתית למקלחות, שירותים, עמדות לטעינת טלפונים ניידים, פחי אשפה וגדר שמקיפה את הכל. כל מה שצריכים 1000 איש באופן זמני. מדי פעם הוסעו פליטים לנמל, ועלו למעבורת לאתונה, והייתה תחושה זמנית טובה.
וזרם הפליטים הלך והתגבר.
בדצמבר 2017, בביקור הקודם שלי, היו כבר 2000 איש במחנה, וכמה אוהלים החלו לצוץ מעבר לגדר, במטע עצי הזית. כבר אז זה היה נורא, והצבא התארגן להגדיל את כמות הקראוונים והתשתיות ל 2000 איש.
כאן שמה מועצת העיר סוף לענין. שנים הם ראו איך הפליטים ממשיכים להגיע, מסתובבים בחוסר מעש ברחובות, גונבים בגדים מחוטי כביסה, עגלות תינוקות מהחצרות, מקבצים נדבות ומפריעים להם בנוף. המועצה הגישה תביעה בבית המשפט כנגד הצבא וזכתה. הצבא לא יורשה להגדיל את תשתיות המחנה, כדי לא לעודד את הפליטים להגיע.
וזרם הפליטים הלך והתגבר.
כעת עם כבר 4000 איש. רובם המוחלט נמצא באוהלי שדה מאולתרים מחוץ לגדר המחנה, ואפילו לי כבר אין מילים לתאר. אוהל קטן, בגודל של מיטה זוגית, מונח על בטון במקרה הטוב, או משטח עץ במקרה היותר נפוץ. כולם בכפכפים או נעלים בלי גרביים. הרכוש הדל שלהם רטוב כל הזמן. חיים בזוהמה ובבוץ.
הצילומים היחידים שיוצאים מהמחנה, כולם מחתרתיים. אין מצב שהרשויות ביוון יאפשרו לעולם לראות באיזו חוסר אנושיות הם מחזיקים את האנשים והילדים האומללים הללו.
אפשר לומר שהאי היפיפה הזה מייצג את העולם כולו. עולם יפה, רגיל, נורמלי, עשיר, שליו, רגוע. ולצידו צלקת מכוערת של אומללות אנושית, מעשה ידיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה