יום ראשון, 5 בינואר 2020

ילדים

הילד הכי קטן במחנה בן 5 ימים. הילדון שיילדתי במרפאה בסוף השנה האזרחית הקודמת. אחריו בחור קטן בן 9 ימים, צהבהב וערני. אמא שלו, חדיג'ה, עברה ניתוח קיסרי חמישי!!, ונאחזה במיטת בית החולים כמה שיכלה, עד שהמשטרה באה ופינתה אותה חזרה למחנה. שני תינוקות, סורי וסומלי, פחות מ 3 ק"ג כל אחד, עטופים בשלוש שמיכות וגרים באוהל בינואר 2020.  


עיסא החמוד נולד במשקל 2300 גר., ולאמא אין מספיק חלב, אז היא מאכילה אותו רק 4 פעמים ביום, ומחליפה חיתולים פעמיים ביום. יסלחו לי יועצות ההנקה, אבל במשקל שלו עם הצהבת, קפצנו לבית מרקחת וקנינו עבורה תחליף חלב ובקבוק. 

את חדיג'ה ראיתי כבר בבית החולים. אתמול חזרה למחנה, והגיעה למרפאה לקבל אנטיביוטיקה וזריקות קלקסן, שחייבים לתת אחרי ניתוח קיסרי. בבית החולים לא חשבו שהיא צריכה גם משהו לכאבים, אז מיד תדלקנו אותה באופטלגין. לבעל של חדיג'ה יש אשה נוספת בהריון שלישי. לקח לי כמה דקות להבין שיש לו גם אשה שלישית באוהל, וכך חיים להם יחד משפחה מאושרת. בעל, שלוש נשים, 7 ילדים והשמיני בדרך.

חוץ מהתינוקות יש במחנה אוירה כללית של קייטנת חורף בלתי נגמרת. ילדים מכל הגילאים מסתובבים לבד או בחבורות קטנות, ממציאים משחקים מכלום. יש גבעה קטנה, אפשר לטפס עליה ולרוץ למטה בצרחות נינג'ה. מוצאים כדור ומאלתרים מסירות או קט רגל. תרומות של צעצועים זורמות למחנה מכל העולם. גם כאן הסטראוטיפים חוגגים. כל ילדה מחבקת בחוזקה את הבובה היחידה שיש לה, והבנים מתרוצצים עם רובי צעצועים די שווים, יש לציין. 


בני הנוער והחברה' הצעירים מצאו את הפתרון האולטימטיבי. כל אחד תורם 2 אירו לחודש, עושים מנוי משותף לנטפליקס, מתלבשים על הפס הרחב של המחנה ורואים יחד סדרות בטלפונים הניידים. במבנה המנהלה יש קיר עם עמדת טעינה לניידים. שורה ארוכה של שקעי חשמל. באים כמה חברים, בכל שעה אפשרית, גם בשלוש לפנות בוקר. מחברים 5 מכשירים וכל רבע שעה מתחלף שומר עד שכולם טעונים. 

נשמע באמת כמו קייטנה אבל זה יותר סוריאליסטי. זה שהם למדו לשרוד בתנאים המזוויעים הללו, מעיד אולי על העוצמה שלהם, אבל גם על הייאוש. הם אמנם הגיעו לכאן מבחירה, אבל המציאות נתנה להם סטירה בפנים. יש כאן המון ילדים בריגרסיה. מפסיקים לדבר. מפסיקים לאכול. מסרבים לצאת מהאוהל. חזרו להשתין בלילה בגיל שמונה ועשר ושש עשרה. ילדים עם התקפי חרדה. מסרבים להתלבש חם ומגיעים למצבי היפוטרמיה והיפוגליקמיה. 

אני לא רוצה לדעת או אפילו לחשוב על ניצול מיני שקורה כאן, אבל אין לי ספק שקיים. נערים שמוכרים את גופם בשביל סיגריה או נשים בודדות שמוכנות לחיות בחסות של גבר זר לצורך מעבר מאוהל לקרוואן.

סברי, המתורגמן המקסים שלנו לסומלית, בן 19, סיכם את זה באופטימיות המדבקת שלו. "יהיו לי סיפורים מדהימים לספר לילדים שלי יום אחד". 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה