יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

בוקר טוב, מחמוד

6 בבוקר. איניגו, הרופא הספרדי הכונן (שלום. קוראים לי איניגו מונטויה. You killed my father. Prepare to die), מקבל טלפון מהמחנה. נראה להם שאשה יולדת. הוא מעיר אותי. אני קצת מנומנמת. שמה סוודר על הפיג'מה, גרבוני צמר, מכנסיים, צעיף, מעיל, כפפות. טסים למחנה. 

הנסיון שלו - תצפית על לידה אחת ברוטציית גניקולוגיה. 

חונים בכניסה למחנה ומחפשים אותה. השוטרים מפנים אותנו באדישות לבחור סומלי שכבר יוצא מדעתו מרוב סטרס, ואנחנו רצים אחריו לתוך המחנה. 3 מעלות בחוץ, סופת רוח מטורפת, חשיכה מוחלטת. אנחנו עם פנסי ראש, מחפשים בין האוהלים. שביל של סומלים מכוון אותנו לאוהל מגוחך. מסגרת עץ פשוטה, מכוסה בניילון. מפתיע אותי שהוא עדיין עומד. המשפחה שולפת אותה מתוך האוהל. בחורה צעירה, חודש תשיעי, נראית לגמרי בלידה פעילה. 

השוטרים באדישות מוחלטת. אפילו לא מתעניינים או מנסים לעזור. איניגו מביא את המכונית ואני מכניסה אותה פנימה. 7 קרובי משפחה מנסים לזנק פנימה ואנחנו הודפים את רובם החוצה. 
 
ליותר מנוסות, מי שראתה נשים אפריקאיות יולדות, זה נראה מאד אופייני. איפוק מרשים. אין צעקות, הפנים כמעט לא מתעוותות, הולכת מרוכזת, כמעט במדיטציה ואז עוצרת במקום בכל ציר, מתקפלת קדימה והגוף כולו מתנדנד מצד לצד. 


לסיכום הענין, זה הדיווח הסיעודי:

בת 22. לידה שניה. חודש תשיעי. מעקב הריון דל. התקבלה למוסדינו ישירות מהאוהל, ב 6 בבוקר. טמפ' בחוץ 3 מעלות, סוער. במרפאה הודלק מזגן בחימום ל 32 מעלות.  נבדקה. 5 ס"מ, שק מי שפיר בולט, ראש בגובה ספינות. הוזמן אמבולנס. נשענה על האלונקה. רושם שלוחצת. 

נבדקה שנית. פתיחה מליאה. ראש בגובה +2. מים ירדו, נקיים. 

ילדה בן חמוד, מחמוד, במהלך וגינאלי תקין, בלידה טבעית ללא אלחוש. אפגר 9-10. היילוד נוגב ונעטף בצעיף של מיכל ושתי שמיכות מילוט. חבל טבור נותק באופן סטרילי. שליה נפרדה בשלמותה. דימום סביר. ללא צורך בתפירה.

לאם ולילוד שלום. הילוד, האם והשליה הועברו ע"י צוות אמבולנס לבי"ח, בליווי אחותה ואחיה.

החברה' מסומליה עמדו מחוץ לאמבולנס ושרו happy birthday to you למחמוד.

חשבתי אח"כ על המסע שלה. חצתה את סומליה ברגל או באוטובוס, בסירה לתימן. חצתה את ערב הסעודית, סוריה ותורכיה. עלתה לפני שבועיים , בחודש תשיעי, על סירה שהביאה אותה לכיוס, כדי לפגוש אותי, מיילדת שבמקרה הגיעה להתנדב על האי הזה למשך 3 שבועות. צירוף המקרים המטורף ביותר שאפשר לחשוב עליו. 

וחשבתי גם עלי. האם הלידה הזו שונה מהלידות האחרות שיילדתי? באותו רגע ממש לא. זה הרגיש כמו בכל פעם שמישהי יולדת בטעות בחניון של בלינסון, או במיון על אלונקה.  התנועות כבר אוטומטיות. המילים - אותן מילים. "את נהדרת... תמשיכי ככה... תנשמי עמוק... הראש ממש כאן... תני לחיצה קטנה... עכשיו תעצרי... הנה הוא כאן". מגע עור לעור. הנקה ראשונה. אפס הפרדה. 

לידה סוריאליסטית ונפלאה שתשאר בחלומות שלי לעד. 

מחמוד מוחמד, שעת לידה 6:45, 2850 גר.

יום שני, 30 בדצמבר 2019

פאייה

הבית הבינלאומי שלנו השלים את הצוות לקראת השנה החדשה. 

מיילדת, אחות ורוקחת מישראל (אני). הותיקה בצוות. שבועיים שלמים. הספקתי להרגיז את השוטרים במחנה, כי צילמתי בלי רשות, אבל הם מתחנפים יפה כשהם באים למרפאה, שאתן להם משהו לכאב גרון או שיניים. 

אח פורטוגזי בן 70. נרגן וזועף. חי בחווה ומגדל ירקות. אוהב לתקן את האנגלית הגרועה של הספרדים, ומספק לנו חדשות מכל העולם, כולל עדכון על תוצאות הפריימריז בליכוד.

אחות איטלקיה. גרה בפורטוגל. בת 70. מגדלת סוסים ונוסעת המון בעולם. היא ארגנה לעצמה כוך קטן משמיכות בחלק התחתון של המיטת קומותיים. קמה כל יום בשש, ומתמוטטת כבר בתשע וחצי בערב, אחרי שוקו חם ופרוסה עם ריבה.

רופא ספרדי. שנה ראשונה התמחות בטיפול נמרץ. מטפס הרים שהתרגש מאד כשהראתי לו קטעים מתחרות הנינג'ה. 

עוד רופא ספרדי. בן 60. מומחה בטראומה. לא יודע מילה באנגלית. רק ספרדית וצרפתית. הגיע רק הבוקר אחרי שישן בשדה תעופה באתונה כל הלילה, אז עכשיו משלים קצת שעות שינה. 

רופא שיניים ספרדי. מחפש חבר לחיים, ומכין פאייה מושלמת.

אז מה זה פאייה? לטובת בנות מוצ"ש לילה, שמחפשות כל הזמן מתכונים לשבת, הנה המתכון. 

מטגנים שום עם המון שמן זית. מוסיפים כל מיני פירות ים. לשומרי הכשרות אפשר עם עוף או בקר. מסננים את הכל ולאותו שמן מוסיפים רצועות בצל, פלפל וקופסת עגבניות חתוכות, מלח, סוכר ומבשלים חצי שעה. אם יש זעפרן, זה מושלם. מוסיפים את פירות הים ומפזרים מעל אורז שמכסה את הכל. עד כאן אפשר להכין מראש. 

לפני האוכל מרתיחים מים ומוסיפים מצקת אחרי מצקת, לאט לאט כמו ריזוטו, עד שהאורז מבושל. בערך 20 דקות. 

בתאבון. 

יום ראשון, 29 בדצמבר 2019

הסלקציה

התפקיד הנורא ביותר שמוטל עלי הוא למיין ולבחור מתוך עשרות הפליטים שמבקשים לראות רופא, מי מספיק קריטי וחייב לראות רופא עכשיו. כולם צריכים משהו. לכולם כואב הראש, וכואב הגרון. הם מצוננים וקר להם באוהל. יש להם חתכים ופצעים, פריחות וגירודים. לילדים יש חום ותפרחת חיתולים. הם ביקשו להגיע לאירופה לטפל בסרטן, בעיות כליות, פציעה ישנה או מום מולד, וקיבלו מחנה פליטים ורופא שסיים רפואה לפני שנה, ועדיין לא בחר התמחות.


מיטב הטיפול כאן נעשה בייעוצים מרחוק עם חברים, ממש כמוני, עם קבוצת התמיכה המופלאה שלי, ועם המלך גוגל, שיודע הכל.

אז איך עושים את זה? איך בוחרים מתוך עשרות אנשים 10-15 לרופא ו ו 10-15 לאחות? 

זה נראה ככה. אני ניגשת עם מתורגמן לערבית, פרסית וסומלית לשער המחנה. בכיסים יש לי מדחום דיגיטלי, מד סטורציה נייד, פנס, שפדלים והמון אקמול ודקסמול. קבוצה ענקית של פליטים עומדים שם כבר שעה, נושאים תינוקות על הידיים, מנופפים בניירות, קופסאות ריקות של תרופות, וכולם מתחילים לצעוק עלי בבת אחת, בבליל של שפות. 

בחזית התור עומדים כ 5 אנשים, בדרך כלל החזקים והבריאים. אחד אחד אני שואלת זריז מה הבעיה עם המתורגמן המתאים. הם מתחילים לספר סיפורים ואני צריכה תכלס. מה הבעיה עכשיו ! 

- טוענים לחום. מודדת. אם אין חום, לא ייכנס.
- טוענים לקוצר נשימה. אם סטורציה תקינה ואני לא שומעת חירחורים, לא ייכנס.
- טוענים לכאב גרון. אני מציצה בגרון. יש לבן -לרופא, יש אדום - לספסל קטן בצד לאקמול. אין כלום, לא יכנס.
- פריחות שונות לרוב יכנסו כדי לוודא שזה לא משהו מדבק. פרעושים, פשפשים, סקביאס, כינים.
- מישהו חדש עם סוכרת או יתר ל"ד יכנס לרופא לקביעת טיפול ומעקב.
- פצעים, חתכים, כוויות, עקיצות שהזדהמו, יכנסו לאחות לחיטוי וחבישה.
- כאבי ראש, גב, צוואר, רגלים או כל כאב שהוא, עוברים לספסל הקטן ואני הופכת להיות סוחרת באקמול. מנסה לשכנע שזו תרופת הפלא שתעזור להם. שני כדורים לכל אחד. להערב ולמחר. זה הכל. 


וכו' וכו' אחד אחרי השני עד שמילאנו את המיכסה, ואז אנחנו חוזרים למרפאה עם כאב לב גדול, צמרמורות בכל הגוף ורגשות אשם אם פיספסנו מישהו או איכזבנו. מלוות אותנו צעקות קורעות לב ואפילו קצת קללות. האמת, בצדק. 

זה מאד אכזרי לבקש מיהודיה לעשות סלקציה כזו. התחושה האישית שלי מאד קשה. אני מנסה להיות הכי מקצועית שאפשר, ולקבל החלטות מהר. בנסיבות הללו זה מאד אכזרי ואין מנוס אפילו לפתח אדישות מסויימת בצד החמלה והצער הנורא שאני מרגישה כלפיהם.

אלו אנשים שאינם מסוגלים להרשות לעצמם לקנות כדור אקמול, משאף ונטולין או אפילו  פלסטר. מאיפה יש לי את הזכות להחליט למי לעזור עם כאב הראש שלו ולמי לא. הרי בבית אנחנו לא חושבים פעמים. לוקחים כדור, מורחים משחה, שמים טיפות. בית המרקחת זמין תמיד, וגוגל לצידנו בייעוץ לגבי כל דבר.  

כשמלאנו את מכסת החולים שיכולים להכנס, המתורגמן הראשי הודף אותי פנימה, חזרה למרפאה. אני נושמת עמוק, לוקחת רגע קצר של הפסקה, וחוזרת לטפל באותם אנשים שהכנסתי פנימה לפני דקה. 

יום חמישי, 26 בדצמבר 2019

להיות יווני בכיוס

דמיינו שאתם חיים על אי יווני שקט. זריחה בים כחול, חופים משגעים, אוכל מצויין, חיי לילה תוססים, ושלווה נפלאה ביום. אתם שותים אספרסו קטן עם יאקיס בבית הקפה, מגדלים תבלינים במרפסת, ורוקדים בטברנה עם חברים. 



ויום אחד נוחתת בחוף הסמוך אליכם סירה, עליה 20 פליטים סורים, רטובים ועייפים. זה מה שקרה להרבה מאד מתושבי האי כיוס לפני כ 6 שנים. והם פתחו להם את הלב ואת הבתים. נתנו להם אוכל, בגדים יבשים, מקום לישון וביטחון.

כשהחל זרם הפליטים להתגבר, בנה עבורם ראש העיר מחנה צבאי במימון האו"ם במרחק 5 ק"מ מהעיר. מפעל אלומיניום נטוש, מבנה בטון שבתוכו משרדי הנהלה, מרפאה, עמדת שיטור, עובדים סוציאלים, משרדים להגשת בקשה למעמד פליט. סביב המפעל מוקמו קראוונים ונפרשו אוהלים צבאיים גדולים ומחוממים. תשתית למקלחות, שירותים, עמדות לטעינת טלפונים ניידים, פחי אשפה וגדר שמקיפה את הכל. כל מה שצריכים 1000 איש באופן זמני. מדי פעם הוסעו פליטים לנמל, ועלו למעבורת לאתונה, והייתה תחושה זמנית טובה.

וזרם הפליטים הלך והתגבר. 

בדצמבר 2017, בביקור הקודם שלי, היו כבר 2000 איש במחנה, וכמה אוהלים החלו לצוץ מעבר לגדר, במטע עצי הזית. כבר אז זה היה נורא, והצבא התארגן להגדיל את כמות הקראוונים והתשתיות ל 2000 איש. 

כאן שמה מועצת העיר סוף לענין. שנים הם ראו איך הפליטים ממשיכים להגיע, מסתובבים בחוסר מעש ברחובות, גונבים בגדים מחוטי כביסה, עגלות תינוקות מהחצרות, מקבצים נדבות ומפריעים להם בנוף. המועצה הגישה תביעה בבית המשפט כנגד הצבא וזכתה. הצבא לא יורשה להגדיל את תשתיות המחנה, כדי לא לעודד את הפליטים להגיע. 

וזרם הפליטים הלך והתגבר. 

כעת עם כבר 4000 איש. רובם המוחלט נמצא באוהלי שדה מאולתרים מחוץ לגדר המחנה, ואפילו לי כבר אין מילים לתאר. אוהל קטן, בגודל של מיטה זוגית, מונח על בטון במקרה הטוב, או משטח עץ במקרה היותר נפוץ. כולם בכפכפים או נעלים בלי גרביים. הרכוש הדל שלהם רטוב כל הזמן. חיים בזוהמה ובבוץ. 

הצילומים היחידים שיוצאים מהמחנה, כולם מחתרתיים. אין מצב שהרשויות ביוון יאפשרו לעולם לראות באיזו חוסר אנושיות הם מחזיקים את האנשים והילדים האומללים הללו. 

אפשר לומר שהאי היפיפה הזה מייצג את העולם כולו. עולם יפה, רגיל, נורמלי, עשיר, שליו, רגוע. ולצידו צלקת מכוערת של אומללות אנושית, מעשה ידיו.

יום רביעי, 25 בדצמבר 2019

יורד גשם

שבוע שלם עוד היינו אופטימיים. שמים מעוננים אבל יבש. גם לנו, למתנדבים, יותר נעים לעבוד, אבל חשוב מכך לפליטים יבש, בעיקר אלו באוהלי הפיקניק.


ההיררכיה פה ברורה. הותיקים והזקנים בקראוונים. רווקים ותיקים באוהלים ענקיים, נפרדים לנשים ולגברים. בתוכם מיטות קומותיים צפופות. משפחות באוהלים קטנים יותר. לאלו שאין מקום, מאלתרים אוהלי פיקניק, וכאלו יש כאן מאות. פזורים בפרדס הקלמנטינות שסביב המחנה. מיותר לציין שאין קלמנטינות על העצים. הכל נקטף בשביל קצת ויטמין C לחורף.


מקלחות ושירותים ל 1000 איש, וכרגע אנחנו נושקים ל 6000. אף אחד לא יודע כמה בדיוק. מדי כמה ימים, יוצאים מכאן 2-3 אוטובוסים לנמל, ומשם במעבורת לאתונה.


ועכשיו יורד גשם.


מנסים לחזק את יריעות האוהל, משטחי העץ עליהם האוהל עומד, כבר ספוגים במים ובוץ. אתמול בלילה הוקפצנו למחנה ע"י המשטרה. אחד הפליטים הניח אבן על גג האוהל, כדי שהיריעה לא תתרומם, והתעורר מזה שהאבן נחתה לו על הראש. הוא מאד מבובל. הרבה דם. זה נראה מאד מרשים, אבל במזל זו רק מכה קטנה בראש. כמה מבאס זה להתעורר מאבן שיורדת לך על הראש מהתקרה.


גם לנו, למתנדבים, אין חימום בבית. אבל לא נעים להתלונן. פשוט ישנים בגרביים ו 3 שמיכות. אנחנו גרים בקומונה נחמדה, שלושה אחים, פורטוגזי, איטלקיה ואני, רופא שיניים ספרדי, ורופא כללי שיגיע מספרד בעוד 3 ימים. שני מתורגמנים עובדים ברוטציה. שבוע במרפאה ושבוע כוננות לנחיתות, וגרים בדירות בעיר. אחד סורי, השני עירקי. שניהם נמצאים כאן כשלוש שנים, וקיבלו מעמד פליט, כך שחייהם משודרגים מאד יחסית לאחיהם במחנה. 


אנחנו כבר בשגרה. קמים בבוקר, מארגנים תרופות למרפאה, מעדכנים ניירת, מכינים אוכל, הולכים לעבודה וחוזרים הביתה. 


הרבה טלפונים למשפחה והרבה תמיכה מורלית מהחברים והצוות בבית החולים. מענין עם אלו תובנות אחזור הפעם? האם תהיה לי סבלנות ואמפטיה למטופלות עם בעיות קטנות וקרובי משפחה לחוצים? האם יהיו לי חלומות על המחנה? האם שוב יתקוף אותי אי שקט ודאגה למי שהשארתי מאחור? ברור לי שאני טיפה בים וכל אחד עושה את המעט שלו. הייתי רוצה להאמין שעשיתי משהו קטן עבור מישהו, ושהוא יזכור את זה. אולי 

יום שני, 23 בדצמבר 2019

The safe zone


לכל מי שיש בני נוער בבית יזדהה מאד עם הפוסט הזה. מה עושים בני נוער במחנה פליטים בלי אינטרנט? לפעמים יש טלפון נייד ולפעמים לא. אין בי"ס ולעיתים גם אין הורים.

כך נוצר ה safe zone. מתחם מגודר, בתוך מבנה המנהלה, מוגן מהגשם ומהרוח, עם פטריית גז לחימום, שם נמצאים כל בני הנוער, כ 40 בנים, שאינם מלווים בהורים. כ 15 בנות, בגילאים 7-16, נמצאות בשני קראוונים במחנה. 



במתחם הבנים, ילדים בני 13 עד 18. ילדי חטיבת ביניים ותיכון, בחופש גדול בלתי נגמר. הם מכל מדינה אפשרית. סורים, עירקים, אפגנים, סודנים. כולם בריאים, משוטטים בחוסר מעש בעיר, במחנה וסביבו. אנחנו פוגשים אותם בכניסה למתחם בכל פעם שאנחנו מגיעים, וכשהם הולכים מכות ומגיעים עם אף מדמם, חתך בגבה, או כוויה מקומקום שנשפך עליהם.

סה"כ ילדים טובים, אבל ילדים לבד. ומה עושים ילדים לבד? מחפשים צרות. מעשנים, עושים מעשי קונדס קטנים (בוא נראה כמה כפיות מלח אתה יכול לשתות לפני שתקיא), אבל גם דברים נחמדים. מתנדבים לתרגם לפרסית כי כבר למדו קצת לגמגם באנגלית, משחקים קלפים, שמים מוזיקה בקולי קולות ועושים מסיבה.

הם הדבר הכי קרוב לילדים שלי שאני מוצאת כאן ואי אפשר שלא לעשות השוואה לחיים שלהם. הילדים שלי מוגנים. לומדים. לובשים בגדים נקיים. אוכלים שלוש ארוחות נורמליות ומגוונות ביום. רואים נטפליקס. יש להם בית והורים מגוננים. נוסעים לפעמים לחו"ל. אוכלים במסעדות. מבקרים משפחה. ילדים רגילים.

הילדים הללו ישנים במבנה בטון על מזרון על הרצפה. מכוסים בשלוש שמיכות. הם לבד ללא הורים, אחים או בני משפחה אחרים. 4 שוטרים, פסיכולוג ועובד סוציאלי הם ההורים החדשים שלהם. נמצאים איתם במשמרות מתחלפות 24 שעות ביממה. מחלקים להם אוכל,  שומרים עליהם מעבריינים, פדופילים, מעצמם. הם מקבלים אחת לחודש כרטיס sim לנייד. לובשים בגדים שנתרמו להם. מתקלחים פעם בשבוע ("מזל" שחורף אחרת לא יודעת איך הייתי סופגת את הריח). לפעמים הולכים מכות. לפעמים נפצעים ואמא לא יכולה לחבק ולהגיד שהכל יהיה בסדר.

שאלוהים, אללה או כל אחד אחר, ישמור עליהם. אמן

יום שבת, 21 בדצמבר 2019

מיליארד סינים לא טועים


לרוב, כשהרפואה הקונבנציונלית לא עובדת, פונים לרפואה משלימה. רייקי, שיאצו, דיקור סיני, הדרותרפיה, הומיאופתיה, הילינג, היפנוזה ועוד הרבה תורות מוכרות יותר או מוכרות פחות. אנחנו נוטים לזלזל בהן. "זה רק ליטופים... רק להרגשה הטובה... לא עוזר אבל לא מזיק... לא ממש מתאים בזמן חירום". אבל השטח מייצר הזדמנויות, ובלית ברירה פונים גם לשם. 

כמה פעמים ראינו נשים שלא מתקדמות שעות וימים בלידה, וטיפול שיאצו קצר משחרר הכל והלידה מתקדמת? כאבי גב שחולפים כבמטה קסם אחרי ביקור אצל כירופרקט.

גם כאן במחנה, נוצרה ההזדמנות ונוצר הצורך. 

אעישה מובלת לתוך המרפאה ע"י בעלה, על כיסא גלגלים, במה שנראה משהו בין התקף חרדה להתקף אפילפטי קל. כל גופה תפוס בספאזם חזק, ראשה מטלטל מצד לצד, היא נוהמת ולא מודעת לסביבה. זה קורה לה אחת לכמה ימים והיא כבר ראתה נוירולוג שנתן לה תרופה אנטי דכאונית (למה? לא ברור, ומה הקשר לנוירולוג). 

משכיבים על אלונקה, הרופא מחפש בתזזיתיות אמפולה של ואליום אבל מסתבר שנגמר והוא מרגיש קצת אבוד. הלסתות שלה נעולות והיא חורקת חזק בשיניים. אין סיכוי לתת לה כדור ואליום.

אני מחליטה להכנס עם נקודות לחיצה. מה כבר אמרנו - לא עוזר אבל לא מזיק.

אני שולחת ווטסאפ זריז למיכל גרוספלד ולקרן אחותי ומתחילה לעבוד ממה שאני זוכרת. הן מתחילות להזרים לי נקודות לחיצה. כף היד, בין הגבות, מעל השפה, בבית החזה. לאט לאט, במשך יותר משעה, אני עוברת מנקודה לנקודה, נעזרת במכסה של מחט כדי לייצר לחיצה טובה, והגוף מתחיל להתרפות. הידיים, שתפסו עד עכשיו בחוזקה את האלונקה, רפויות. הגוף רפוי, ובלחיצה על בסיס הלסת, אני משחררת לה את הנעילה ומפסיקה את חריקת השיניים. 

עכשיו היא רק בחוסר הכרה. משתי היועצות במקביל מגיעה אותה נקודה, מתחת לאף, בשקע שמעל השפה. זה לוקח כמה דקות, דיבור מונוטוני ושקט בעברית (כי אפגנית אני לא מדברת), והיא מגיבה. הגבות זזות, העיניים מתמקדות והיא אפילו מזיזה ידיים.  

ואז דמעות מתחילות לרדת לה מהעיניים. חיבקתי אותה חזק. חיבוק כזה של הקלה. חיבוק של אהבה. חיבוק עם הרבה אוקסיטוצין. כולם בוכים. היא, אני, בעלה, המתורגמן. בהלם שזה עובד. לא מזיק ועוזר מאד. זו לא רפואה משלימה. זו רפואה אמיתית, יסודית, נוגעת. לפני שיכולנו לתת תרופה ולסדר את הכל לכאורה על פני השטח. 

תודה אדירה למיכל, המלאך שלי ביותר מפעם אחת, ולקרן אהובתי המופלאה.

כנראה שאכן, מיליארד סינים לא טועים.

יום רביעי, 18 בדצמבר 2019

סוכרת של מחנה פליטים

חולי סוכרת המטופלים באינסולין הם אתגר מענין במחנה. אינסולין מצריך קירור, ואין מקרר באוהלים ובקראוונים. מעקב סוכר מצריך מכשיר למדידת סוכר, ומחטים, ואותם אין לכל אחד. 


לכן בכל יום, שלוש פעמים ביום, נפתחת מרפאת הלוויין לחולי סוכרת. בצמוד למרפאה שלנו, בנו מעין סוכה קטנה, בנויה מקירות עץ, ממש כמו הסוכות בבני ברק או מאה שערים, והחברים מתכנסים למפגש.


הם מתיישבים בסבלנות על הספסל, כל אחד אוחז בספרון קטן, בו אנחנו רושמים יום, שעה, בודקים סוכר ומחשבים כמה אינסולין לתת. בהתחשב בעובדה שמעולם לא התעסקתי עם אינסולין בצורה הזו, זו אחריות של חיים ומוות. 

עכשיו לחלק הרפואי של הפוסט. מי שרוצה, מוזמן לדלג לסוף.


ערכי סוכר תקינים הם בין 70 ל 110. רצוי לחשוב שסוכר גבוה הוא בעיה אבל בפועל סוכר נמוך מסוכן הרבה יותר. אם הסוכר יורד לרמות מסוכנות, מתחילות רעידות וחולשה עד לאיבוד הכרה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמישהו יגיע למצב כזה, לכן ההוראה הגורפת שקיבלנו היא לשמור את כולם סביב ערכים של 200. גם 300 לא נורא ואפילו 500 או 600. בערכים גבוהים, כל עוד לא מראים סימנים של חמצת, רק מעלים אינסולין. נשמע מוזר, לא אופטימלי, וכמובן הרסני בטווח הארוך, אבל מחנה פליטים הוא מחנה פליטים. זה מה שאפשר לעשות. 


הבעיתיים הם אלו עם הכיבים הסכרתיים. אנחנו משתדלים לטפל, לחבוש, לספוג, לייבש, להדריך. הסוכר הגבוה עושה את שלו ומקשה מאד על הריפוי.


המפגש הזה עבורם הוא מפגש חברתי נחמד. הם כבר מכירים אחד את השני. לוחצים ידיים, משווים ערכי סוכר, מדברים על החיים, המשפחה. בליל של ערבית, פרסית, צרפתית ואנגלית, וכולם מבינים את כולם נפלא. מעין מסיבת סוכרת קטנה, שלוש פעמים ביום. 


שיהיה יום מתוק



יום שלישי, 17 בדצמבר 2019

להיות במקום חדש

כמו להתחיל עבודה חדשה, להכנס למשפחה חדשה או לעבור דירה, גם להגיע לשליחות קצרה מכילה קצת דכאון, חששות, חרדות ודאגות. איך אתאקלם בצוות שאני לא מכירה? איפה המקום שלי בדינמיקה של קבוצה מתפקדת?

אני צריכה שכנוע עצמי עמוק שכולם מרגישים ככה. כולם הגיעו חוששים, כולם לזמן קצר, ולמרות שהם נראים שולטים בעניינים, כולם חווים את אותם רגשות וכולם מרגישים קצת אבודים בחוויה הזו. 


אני מתחילה את היום הראשון כשהכל סביבי בתנועה. רופאה ואח עוזבים. בטלפון הכוננות אנחנו מקבלים הודעה על שתי נחיתות במקביל. אחת בנמל, השניה על החוף הצפוני של האי, מרחק שעה נסיעה, ש אקיס, המתאם הרפואי, מקצר ל 45 דקות בנסיעה פרועה. טלפון ביד אחת, סיגריה בשניה, ומחלק הוראות להעיר את הדוקטור שעבד כל הלילה. כביש הררי צר, מהירות מותרת 40 קמ"ש והוא עוקף משטרה ב 90.

אנחנו מוצאים 5 גברים מתימן, סומליה, סוריה ועירק, בשמיכות מילוט, מרגישים טוב. לרוב אנשים בריאים עושים את המסע הקצר בין תורכיה לאי. מעטים יסכנו את עצמם אבל הייאוש בהחלט ניכר בהם. 30 נוספים תקועים על צוק אליו הגיעו עם הסירה, ואנחנו מנווטים אליהם עם מיניבוס ושני רכבי שטח, דרך חורשה יפיפיה לאורך החוף. לאחר המתנה של 3 שעות !!! מגיעים אלינו 30 איש מקונגו וסומליה, נראים יחסית טוב לאחר שלא אכלו 4 ימים. אשה בחודש שישי, 4 ילדים, ואני היחידה שיודעת צרפתית. 



כולם מרגישים טוב וכמובן ששמים את ההריונית בעדיפות. היא מיובשת וקצת היפוגליקמית. רועדת ומבוהלת, עם כאבים בבטן. נותנים לה סוכריה והסוכר מתחיל לטפס. אני רוצה לתת נוזלים, אבל הכלל אומר "טיפלת - פינית". כל עוד היא לא מקבלת עירוי או טיפול משמעותי, לא חייבים לפנות לבי"ח. מביאים לה מים, תה ומאפה, ויאללה למחנה. 


נראה שהיום לא נגמר. המון מטופלים במרפאה, חבישות, איזון סכרתיים ויתר ל"ד, ולבסוף, שתי הקפצות בלילה, שהסתיים ב 6 לפנות בוקר. 


כנראה שאפשר לעשות ברצף בוקר-ערב-לילה, ולמחרת משמרת ערב. לידיעתך לינה

יום ראשון, 15 בדצמבר 2019

שוב נוסעת


לפני שאתחיל, תקציר הפרקים הקודמים. 

לפני שנתיים עליתי על מטוס לאי היווני כיוס, שם חיכה לי מחנה פליטים סורים. ציפיתי להרפתקה של הצלת חיים, קבלת לידות והכרת תודה. ציפיתי למערך רפואי עשיר, עם פריסה של חדרי מיון, חדרי ניתוח, מיכשור מתקדם והמון ציוד רפואי. בפועל מצאתי סירות גומי שמעבירות עשרות פליטים את המרחק הקצר בין תורכיה לאי, ומחנה שעולה על גדותיו. ייאוש, טראומה, בגדים רטובים, חולי סוכרת, חולי סרטן, ילדים אסתמטיים והמון אנשים טובים שעוזרים, אבל מתחלפים כל כמה שבועות. מצאתי קראוון קטן שמשמש כמרפאה צבאית זעירה. רופא אחד, מתורגמן לערבית, מתורגמן לפרסית, כמה אחיות, הרבה שוטרים וחיילים, ומפקד מחנה מנומנם. ארון משרדי שמשמש כמחסן תרופות מבולגן, וחידוש שבועי של אספקת התרופות.  

אני הייתי טיפה בים.

לא הייתי מיילדת. הייתי אחות מעקב הריון, אחות מרפאה ורוקחת. עשיתי מעקבי הריון מינימליים מאד. בדיקת הריון בשתן, הפנייה לבדיקות דם, שמיעת דופק עוברי בדופלר, אולטרסאונד מינימלי לזיהוי מיקום ראש, והרבה שיחות, ליטופים והרגעה. חבשתי פצעים, עשיתי אינהלציה לילדים, שיאצו ורייקי להתקפי טראומה. חילקתי אנטיביוטיקה, כדורים נגד הקאות, תרופות לצינון, המון אקמול ובעיקר תיעוד ורישום של כל פעולה שעשיתי. בדיעבד מסתבר שהרישום הקפדני לא מיועד להמשכיות הטיפול, אלא להראות כמה עבודה עושים המתנדבים כדי לקבל תקציבים ותרומות עבור ארגוני ההתנדבות דרכם עבדתי. 

מצאתי פליטים ומבקשי מקלט שחיים בתנאים תת אנושיים. גרוע מהמעברות של קום המדינה. הם חיים באוהלים, על משטחי עץ, מזרונים ושקי שינה. בייאוש מוחלט, בלי אופק או עתיד ברור. בלי תעסוקה, בלי השכלה לילדיהם, בלי פרטיות, בלי תנאים סנטריים הולמים. נשים ונערות שחשופות להטרדות מיניות יומיומיות, סיוטים בלילות, סמים, אלימות ונסיונות אובדניים. 

גיליתי אנשים עם המון רצון טוב לעזור, עם לב גדול ורחב, שעוצרים את החיים כדי לתרום כמה שבועות מיכולותיהם, כישוריהם וכשרונם. גיליתי גם שסיוע הומניטרי היא תעשיה ענקית, שמגלגלת המון כסף. תקציבי האו"ם מחולקים במשורה, וכמעט הכל נשען על מתנדבים ופילנטרופיה. 

ואחרי 5 שבועות עזבתי.

עבורי, הכל נעצר ונקטע בבת אחת. עבורם, הכל המשיך כרגיל, והלך והתדרדר. 

אז למה אני חוזרת לשם? בשנתיים האחרונות העברתי עשרות הרצאות על המסע שעשיתי. דיברתי בפני צוותים רפואיים וסיעודיים, אנשי הייטק, חברים בחוגי בית, תלמידי בית ספר וקשישים בדיור מוגן. מצאתי מרפאת פליטים בתל אביב, ואני עושה מעקבי הריון למבקשות המקלט "שלנו". נשים מאריתריאה, אתיופיה, סודן ועוד. לכאורה זה אמור להספיק. 

אבל חוסר השקט התחיל להבנות בתוכי. המשכתי לשמוע ולעקוב אחרי המחנה ביוון, וראיתי שבחודשים האחרונים החלה בריחה המונית של פליטים דרך הים אל האיים היוונים. כמה מהם טבעו, וכולם נמלטים על חייהם. הרושם הוא שמערך המחנות בתורכיה מתמוטט. כנראה השינויים הפוליטיים סביב סוריה ותורכיה משפיעים על תיפקוד המחנות הללו, והפשע משתלט. 

הזמן המשמעותי לנסוע הוא עכשיו. בתקופת חג המולד וראש השנה האזרחית. בזמן כזה נוצר חוסר במתנדבים נוצריים. אלו, באופן מובן מאד, מעדיפים לבלות את החג עם משפחותיהם. וכאן היהודים נכנסים. אני נוסעת לשלושה שבועות, למחנה שעולה על גדותיו. 6000 איש במחנה עם תשתיות ל 1000 בלבד. הם ישנים באוהלי פיקניק בשדות, אין פינוי זבל. שירותים כימיים ומקלחות קרות. אוכל צבאי וחלוקת מים.

מקוה לחזור ולהיות טיפה בים ולנסות לעזור אפילו לאדם אחד לא לטבוע.
מבטיחה לעדכן.