בבוקר היא בדר"כ בסדר. 220, 250, 300. בצהרים היא מתחילה להדרדר. 350, 400. בערב היא כבר על הפנים עם ערכים שנושקים ל 500. רק לתזכורת, ערכים תקינים הם בין 70 ל 110, ובמחנה אנחנו אוהבים לשמור אותם סביב ה 200 כדי שלא יורידו ערכי סוכר בלילה.
היא ממש מייאשת אותנו, אבל החיוך שלה כ"כ מתוק, והיא ביישנית ומקסימה. כולם זורמים כאן עם ערכי הסוכר המשוגעים הללו, אז החלטתי לקחת אותה כפרוייקט. כל איש צוות מאמץ מישהו כפרוייקט. מתיאוס, האח הפורטוגלי, אימץ למשל את סברי, המתורגמן לסומלית, והבטיח לו שאם לא יעשן במשך חודש, הוא יתן לו 50 אירו. הון עצום במימדים של המחנה. בינתיים מחזיק מעמד שבוע.
אז אני אימצתי את זהרה, ורתמתי את כל מדינת ישראל למענה. סיכמתי את כל ערכי הסוכר שהיו לה בחודש האחרון, כולל כמה אינסולין קיבלה כל פעם, לקחתי הסטוריה רפואית עד כמה שאפשר ושלחתי לקבוצת התמיכה המקסימה שלי, וליואל טולדנו, האנדוקרינולוג המדהים בבלינסון. קיבלתי המון עצות מעולות ויחד יצאנו לדרך. מעלה בהדרגה אינסולין, עוקבת בקפדנות ומעדכנת.
החזית השניה נפתחה יחד עם ליהיא סיגלוביץ' הנפלאה. הסוכרתית המחלקתית שלנו בחדר לידה, הבת של מאיה הסגנית. לליהיא היו המון תובנות לגבי התמודדות עם הסוכרת ברמה האישית. איך ילדה בת 13, שחיה במחנה פליטים, עם תזונה מזעזעת, יכולה לשלוט במחלה שלה. בעצת ליהיא, לימדתי את זהרה לזהות סימנים של סוכר גבוה או נמוך ואנחנו משחקות משחק יומי. לפני הבדיקה אני מבקשת ממנה לנחש כמה סוכר יש לה, וכמעט תמיד היא קולעת. היא כבר ממש מחכה לשאלה, ורואים כמה שהיא גאה כשהניחוש נכון.
אתמול היא שוב יצאה מאיזון. מכשיר מדידת הסוכר נכנע והודיע לנו שהערך גבוה מדי למדידה. זה אומר מעל 550. גם כשנתנו אינסולין פעמיים, הערכים לא ירדו. היא גם התחילה להתלונן על סימנים נוספים ונתנו להם הפנייה למיון. באופן נורמלי, בסיטואציה נורמלית, אנשים הולכים למיון. אבל אלו לא תנאים נורמלים. בבוקר כבר פגשתי אותה מחייכת באוהל המשפחתי שלהם. כמובן שלא הלכו למיון כי אין להם כסף למונית.
היום אני חוזרת הביתה והיא נשארת כאן. ממשיכה להתמודד עם הנעורים המוזרים שהגורל נתן לה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה