יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

שאלה של תרגום

הפוסט הפעם מוקדש למתורגמנים שיש לנו כאן. חבורה מדהימה של אנשים מסורים ואמפתיים , שעובדים במשמרות רצופות, מ 9 בבוקר עד 8 בערב, ושומעים ממקור ראשון את כל הסיפורים שהפליטים מספרים לנו. התרגום הוא בעיקר לערבית סורית, אבל יש גם תרגום לפרסית עבור הפליטים מאפגניסטן, ולצרפתית עבור הפליטים מקמרון וגינאה (לא ידעתי שיש שם איזו בעיה).

לרוב מדובר באנשים, שהיו בעצמם פליטים לפני שנים, הצליחו להתאזרח ביוון, וכעת משמשים צינור התקשורת, כמעט היחיד שיש לנו, עם האנשים שנמצאים סביבנו.

מכיוון שמדובר בתרגום מקצועי של נושאים רפואיים, הם עוברים מבחנים ומקבלים רישיון לתרגם בשפות ספציפיות. כלומר, אם הוא עובר את המבחן בערבית ויוונית אבל לא באנגלית, הוא מורשה לתרגם מערבית ליוונית בלבד, אבל לא מערבית לאנגלית, כלומר ישירות אלי. רובם כאלה ולכן תהליך התרגום במרפאה הולך ככה:

אני שואלת משהו באנגלית
האחות שלצידי מתרגמת ליוונית
המתורגמן מתרגם לאשה בערבית
האשה עונה בערבית
המתורגמן מתרגם ליוונית עבור האחות
האחות מתרגמת לי לאנגלית.

לפעמים, אם האשה מדברת כורדית והבעל ערבית, תוסיפו עוד סבב קצר בין הבעל לאשה.

ככה כל דבר שאני אומרת וכל דבר שהיולדת אומרת. למזלי, עד שהם מסיימים את הסיבוב, כבר הבנתי 90% מהדברים שלה, כך שאני מצליחה לקצר קצת את משחק הפינג-פונג.

זה מאד מתיש והמון פעמים די מתסכל. אין אפשרות לעשות שיחות ארוכות מדי או לקבל אנמנזות מפורטות. השיטה היא הרבה שאלות של כן ולא, תנועות ידיים ומינימום הפרטים ההכרחיים לאבחון וטיפול.

השיא הוא כמובן, העבודה שלנו מול הצוותים היוונים. רמת האנגלית כאן מזעזעת. הרופאים בבית החולים יודעים מעט מאד אנגלית, וכאשר אנחנו מפנים מטופל או מטופלת לבדיקה כלשהי - בדיקות דם, אולטסאונד, ייעוץ אא"ג, אורטופד , חדר לידה או כל מיון אחר התהליך הוא כזה:

אני מכתיבה את הפנייה באנגלית
האחות כותבת ביוונית
האשה נוסעת לבי"ח שם היא פוגשת רופא, אחות ומתורגמן (עיינו למעלה).
אז היא חוזרת אלי עם התשובה והאחות מתרגמת לי את הייעוץ שהרופא כתב מיוונית לאנגלית.

כמה זה מתסכל עבורי וכמה זה מתסכל עבור המטופלים. הקטע הוא שכאשר הם כבר מוצאים מישהו שמדבר בשפה שלהם, והוא אמפתי ורגיש, הם שופכים עליו את כל הצרות שלהם. איך קר פה, והם ישנים על הרצפה, ואיך הם מעלים את הסיכוי לדיור קבע, ואיך מגיעים ליבשת. איך הרביצו להם במחנה, והם לא יכולים להרדם מהסיוטים, ויש המון רעש. וקר, ורטוב, ובכלל החיים שלהם על הפנים.

הרבה אינשאללה , ומעלייש, ואללה מעעק.

אם חשבתי שאגיע לכאן, ואהיה מיילדת, אז טעיתי. אני אחות מעקב הריון, אחות מרפאה, רוקחת, ובהרבה מקרים, כשהמתורגמן לא זמין, מתורגמנית סימולטנית לערבית !!, צרפתית ושפת סימנים.

תודה לאבא, שהתעקש שאלמד צרפתית, ותודה מכל הלב לשרה ולסמיה, על ההכנה וההכשרה החפוזה לפני הנסיעה, ועל כך שהן נמצאות בכוננות כל יום משעה 3 אחה"צ לתרגומים זריזים דרך ווטסאפ.

נשיקות

יום שלישי, 28 בנובמבר 2017

יצאתי לעצמאות

בפעם הראשונה אני לבד במרפאה. כפי שאתם מכירים אותי, אני מעדיפה להתנפל על המשמרת כדי פחות לפחד ממה שמצפה לי. הצבא מפנה לנו את אחד הקרוונים אחה"צ, כך שיש לי חדר די גדול לעצמי, עם מיטה לבדיקות, מנורה, כפפות בשפע ומזוודה מליאה בציוד. כדי לא לדרוך לאף אחד על הרגליים, אנחנו מביאות את הציוד שלנו, הפח שלנו ואפילו נאלצות לשלוח את הנשים לשירותים מרוחקים, כדי לא לזהם לצבא את האסלה.

כבר דיברתי על זה שיש הרבה פוליטיקה בעזרה לפליטים? כולם רוצים לעזור, ולכולם יש הרבה כוונות טובות, כל עוד לא נכנסים אחד לשני לטריטוריה. לצבא יש קדימות על הכל, ולמרות שארגוני ההתנדבות מורידים להם הרבה עומס וצורך בכוח אדם, הם בסה"כ מתנדבים, ואפשר בכל רגע לסגור לנו את העסק. הם לא מטפלים באף אחד. רק עושים מיון ראשוני של מי שנחת על החוף, ומעבירים לצוות שלנו את החולים וההריוניות.

רמת הרפואה והסיעוד כאן לא מאד גבוהים. האחיות מתרכזות בעיקר בלתרגם את המתורגמנים (זה כבר לפוסט אחר), לרשום טופסי הפנייה ביוונית, כי הרופאים לא יודעים אנגלית טוב, ולמלא את מאות הטפסים, ומעקבי העבודה שלהם עבור משרד הבריאות היווני. ממש טיפול לא ראיתי. אני משתדלת להפעיל יותר את האחות שצמודה אלי, והגענו לשלב שהיא לוקחת ל"ד לבד, עושה בדיקות הריון ובודקת שתן בסטיק.

תוצאות יומיות: 10 נשים ב 3.5 שעות.

חשד לירידת מים מוקדמת. בדיקת צוואר עם ספקולום שוללת את ירידת המים (תודה לסטולוביץ' על השיעור הזריז ב ספקולום ואבחון ירידת מים).

אשה בשבוע 11 עם יתר ל"ד, כאבים בבטן וכאב ראש. בלי חלבון בשתן, בצקות, או טשטוש ראיה. מכיוון שזה עדיין לא מספיק חמור, והיא בשבוע מוקדם, ואין חלבון, לא מאשרים לי לפנות אותה. היא תצטרך לחזור מחר כדי להוכיח שוב את אותם סימנים + לפחות קצת חלבון, כדי שתהיה לי הוכחה שאולי היא צריכה לראות גינקולוג.

הקאות מוגברות, תשישות, קטונים +4. הכנסת עירוי, 1000 מ"ל סליין בלבד. זה התקציב. לצערי לא בודקים שוב קטונים אחרי. רק רואים שהיא נראית קצת יותר טוב וחזרה לאוהל. כנראה שאראה אותה גם מחר.

שתי נשים שהופנו ע"י הצבא לבדיקת הריון. אחת שלילית, אחת חיובית. הבעל של החיובית יצא במחולות, רץ בכל המתחם, לחץ לי את היד 30 פעם והבטיח להביא ממתקים מחר. היא אחרי 3 הפלות בעקבות הפצצות שנחתו עליהם או אולי בעיית קרישיות. אין לי איך לבדוק את זה ובכל מקרה אין לי קלקסן. או שתפיל שוב או שלא.

אשה עם שחלה פוליציסטית, שרוצה להתחיל טיפולי פוריות מחדש אחרי שילדה 3 פעמים. יש גם כאלו. אני מסבירה לה שטיפולי פוריות זה לא מתאים כרגע, כשהיא ישנה באוהל על הרצפה, וחוץ מזה אני לא יעל אייזנהמר, אז אין לי מושג איך לעזור לה.

אשה בהריון שלישי, שבוע 32. פעם ראשונה שרואה מישהו בהריון. מספרת שאת שתי הלידות הקודמות ילדה בחודש שביעי. איזה פחד. שיגרתי אותה מיד לגינקולוג בי"ח, אבל יהיה לה תור עוד שבועיים בערך. ביקשתי שתגיע כל 3 ימים אלי למרפאה ואם היא מרגישה אפילו ציר אחד, שתרוץ לשער המחנה. מעבר לכך שכתבתי לה בענק ובאדום על כל הניירת שלה, שהיא בקדימות ראשונה להכנס, אין לי הרבה מה לעשות.

בסיום המרפאה אני שמה את הכובע של הרוקחת,  ועוברת על מלאי התרופות שלנו. בכל שבוע אפשר להזמין תרופות. יש לנו ארונית עם התרופות מסודרות לפי אנטיביוטיקה, תרופות למחלות קשות כמו לב, אפילפסיה, ל"ד, סוכרת וכו', מדף האסטמה עם משאפים, סטרואידים ואינהלציות, ומדף סימפטומטי עם משככי כאבים, משככי גירודים במקומות שונים, מקלים על גודש וכד'. שיטה קצת מצחיקה אבל כשכל חודש צוות חדש צריך להתמצא בבית המרקחת הקטן שלנו, זו גם דרך.

התרופות שלי נמצאות בארגז נפרד איתי במרפאה. חומצה פולית, כדורי ברזל, אונדנסטרון להקאות, אקמול לכאבים באופן כללי, גלולות למניעת הריון (כאילו שמישהי תיקח), רניטידין לצרבות ואנטיביוטיקה ל UTI.

לא נותנים תרופות כרוניות ליותר משבועיים, כי אז הם מוכרים אותן, מחלקים לחברים או לא נוטלים אותן כדי להחמיר את מצבם, על מנת לקבל אישור לדירה מחוץ למחנה. 

מכיוון שלא תמיד יש מקרר במחנה, הסוכרתיים מגיעים פעם או פעמיים ביום למרפאה, בודקים סוכר ומקבלים זריקת אינסולין.

עד כאן בינתיים. עד הפעם הבאה. נשיקות

יום ראשון לעבודה

יום ראשון לעבודה והקצב מסחרר. הצטרפנו, איברהים הרופא ואני, לצוות שעוד נותר כאן, ליום שלם של חפיפה. היום הראשון שיורד כאן גשם השנה. אנחנו עטופים במעילים מגיעים למחנה. אין לתאר מה שאנחנו רואים. עד האופק באלגן שלם של קרוונים, אוהלים גדולים של האו"ם, והמון אוהלים מאולתרים משמיכות וניילונים. בתוכם גרים לפי הערכה בין 2500 ל 3000 פליטים, שחיים על תקוה אחת - לעבור ראיון מוצלח במחלקת הגירה ולעבור לדירה על האי. אין מה לדבר בכלל על לעבור ליבשת עצמה. הגבולות סגורים.

מליסה היא מיילדת בית, כך שכל ביקור במרפאה נמשך המון זמן, כמו שהיא רגילה מהבית. אנחנו מספיקות לראות 5 נשים בלבד, לעשות בדיקת הריון ל 3 ולהזמין אותן לחזור מחר. אשתדל לתת עבודה כמו במיון יולדות כדי לא לטרטר את האומללות הללו בגשם.

לעומת זאת, בזכות הזמן הקצר ביחד, למדתי להעריך גיל הריון ממישוש הפונדוס ומדידה עם סרט מדידה לפי ס"מ. לא משהו שיעבור קמיליון אבל די אפקטיבי כשכל מה שאני מקבלת הוא "אני בחודש רביעי".

אני לא יכולה לתאר מה זה להיות בהריון ולחיות בתנאים הללו. ועדיין, בתוך כל האסון הזה שקרה להן, הן עדיין נשים בהריון. עם בחילות וכאבי גב וחוסר שינה. בהריונות הקודמים הן חיו בעיר מודרנית, עם שירותים רפואיים נורמלים. עברו סקירות ובדיקות דם, ואפילו ניתוחים קיסריים אלקטיביים, וכאן הן נאלצות לישון באוהל על הרצפה, בדצמבר, שירותים ומקלחות ציבוריים, משטרה שכל הזמן מחפשת טרוריסטים, ושלטונות הגירה שבולמים את הדרך שלהם לחיים קצת שפויים.

רק שתבינו כמה ההתייחסות המילדותית דלה כאן. הגיעה אשה בפעם הראשונה למרפאה, שבוע 33. באדישות רבה היא סיפרה שהיא אחרי שני ניתוחים קיסריים, עכוז + לידה בחודש 8, לבדיקה ראשונית. שלחנו אותה בדחיפות לבי"ח לקבוע תאריך לניתוח אלקטיבי. דחיפות זה אומר שאולי יאשרו לה תור בעוד שבועיים. אני מחזיקה אצבעות שהיא לא תלד.

אני מקבלת 3 שעות של מרפאה מיילדותית ביום, 5 ימים בשבוע. הפליטים מגיעים כל יום לשער המחנה, שם הם צובאים על חלון קטן עם שתי אחיות ומתורגמן, שמנסות לדוג החוצה את מי שצריך טיפול רפואי. כמובן שהצעירים והחזקים מצליחים להידחף ראשונים, ואת ההריוניות צריך לחפש בשבע עיניים לפני שידחסו בהמון. אחרי שמוצאים אותן, הן מקבלות אישור לעבור לאזור התפעולי, שם הן מגיעות אלי להערכה ראשונית, מעקב או הפנייה לבי"ח לבדיקות דם ו US. את התור קובעים בביה"ח הסמוך, שמתמוטט מכמות הפניות אליו, ובמקרה הטוב יקבע להן תור תוך שבועיים. איך הן יודעות מתי התור? הן צריכות להגיע לשער, בימי שלישי ורביעי, בין שתיים לארבע, ואז יגידו להן אם נקבע תור. אם לא נקבע, הן צריכות לחזור שוב ושוב עד שיש תור, ואז לקבל מהאו"ם כרטיס אוטובוס כדי לנסוע לבי"ח.

אין זימון תורים טלפוני, אין תזכורת בנייד והכל בלאגן. שיא השיאים הוא שהן צריכות לחזור לבי"ח יומיים אח"כ (עמדת או"ם, כרטיס, אוטובוס כנ"ל), כדי לקבל את תוצאות בדיקות הדם ולהביא אלי למרפאה כדי שאראה אם הן אנמיות, סוכר גבוה בצום, טסיות תקינות, לויקוציטים וכו'.

לסיכום היום  זה, קשה שלא לראות את הדיסונאנס העצום בין החיים שלהן לפני המלחמה ואחריה. בין החיים שלנו, במקום יפה, ובניגוד לכל הדעות, בטוח, לבין חיים כפליט חסר בית וללא תקוה.

מצטערת על הסיום הדיכאוני. אנסה להיות יותר עליזה בהמשך.

יום שני, 27 בנובמבר 2017

נחיתה רכה

נחיתה רכה בצימר של גברת קואלה. קשישה יווניה ונמוכה, שלוקחת אותי לחדרון קטן ומתוק, עם מרפסת גדולה, נוף לים והרבה מטפסים מסביב.

הכרות ראשונה עם מליסה, המיילדת אותה אחליף בניהול המרפאה בעוד כמה ימים. מסתבר שהכל כאן מאד בחיתולים. היא נמצאת כאן 3 שבועות ולפניה היתה מיילדת במשך חודש. יחד הן ניסו ליצור איזו מערכת לאיתור הנשים בהריון כדי לצור מעקב הריון התחלתי כלשהו. כנראה שתהיה כאן המון עבודת מרפאה.

נשים בהריון נחשבות פליטות בסיכון, ולכן מקבלות עדיפות ביציאה מהמחנה לדירות קבע על האי. המסקנה שלהן:  כדאי ומומלץ להכנס להריון, וכמה שיותר מהר. לכן, באיחור הכי קטן במחזור הן מיד מתייצבות לבדיקת הריון. אבל לרוב התוצאה שלילית, כי בתנאיי החיים המזעזעים שלהן כאן, אין ספק שהמחזור הוא הדבר הראשון שנעלם. הריון או לא.

אני פותחת את היום הראשון שלי בשיחת הכרות עם הצוות. מסתבר שהצוות הם אני, איברים, רופא קנדי/סורי וגדה, המתאמת הלוגיסטית שקולטת אותנו. צריך להכנס מהר לעניינים כדי לצור רצף טיפולי ואיכות טיפול אחידה. אנחנו אחד מתוך כמה ארגונים רפואיים שנמצאים כאן.

הצבא היווני - רופאים שאחראים על מיון ראשוני של כל מי שנמצא כאן. בכל יום נוחתים על האי בסביבות 100 פליטים חדשים. הצבא מסווג את האנשים לכאלו שנמצאים בסיכון וצריכים לצאת לדירות על האי, וכאלו שאינם בסיכון ונשארים באוהלים או מכולות במחנה.

אחיות מטעם משרד הבריאות היווני -  מסייעות לרופאים לטפל במטופלים, רישום הפניות לבי"ח ובקשות לבדיקות דם.

ארגון SAMS - רופא שמקבל את כל המטופלים הכרוניים. מטפלים כאן במה שאפשר, ובמה שלא, מפנים לביה"ח על האי. במסגרת הזו יש מיילדת אחת (אני), היחידה שעושה מעקבי הריון בסיסיים ומפנה לבי"ח לעשות US לקביעת גיל הריון, ובדיקות הדם היחידות שיהיו בהריון.

עד כאן בינתיים. מחר יום ראשון בעבודה. נקווה לטוב

יום שלישי, 21 בנובמבר 2017

חודש ביוון. לא מה שחשבתם


חמישה ימים לפני הנסיעה, וסוגרים קצוות אחרונים. ביטוח נסיעות - יש. ביטוח אחריות מקצועית - יש. חבילת אינטרנט - יש. תרגול אחרון באולטרסאונד ותפירה - יש. נותרו רק שתי משמרות אחרונות בחדר לידה, להיפרד מכולם ולצאת להרפתקה הגדולה. חודש במחנה לפליטים סורים באי היווני, Chios, הסמוך לחוף תורכיה.

איך בכלל הגעתי לזה?

זו היתה התוכנית המקורית. כבר בהסבה ללימודי סיעוד לפני 10 שנים, זה היה המודל שכיוונתי אליו. אחיות ללא גבולות, מטפלות באנשים במצוקה בכל מקום בעולם. בלי שיפוטיות, בלי פחד, רק מקצועיות וחמלה. זה מה שאנשי המקצוע שלנו צריכים לעשות. להיעזר ביכולות המקצועיות שלנו כדי להגיש עזרה וסעד לכל מי שנמצא בצרה.

ואיזו צרה צרורה. מלחמת האזרחים בסוריה נמשכת כבר קרוב ל 8 שנים, עם מאות אלפי הרוגים ומיליוני פליטים. כמעט מחצית מאוכלוסיית סוריה, שנמצאת ממש כאן, מעבר לגדר שלנו, נרצחו או נעקרו מבתיהם. משפחות שלמות נמחקו, הושמדו, נשים נאנסו, ילדים צפו בהוריהם מוצאים להורג לנגד עיניהם, ואפילו שימוש בנשק כימי. נשמע מוכר? חוץ ממחנות השמדה פורמליים, יש כאן הכל.

קשה שלא ליצור את ההשוואה ואת הזיכרון האישי של המשפחה שלי, שנאלצה לברוח מסלוניקי אחרי שסבי נלקח להשמדה בבירקנאו, ואימי, בת 3 חודשים, מוברחת מאירופה לתורכיה, כדי לשרוד. עושה בדיוק את המסלול ההפוך אותו עשו האנשים הרבים שאני עומדת לפגוש בעוד פחות משבוע.



אז אני בדרך, עולה על הטיסה לאתונה, שעתיים באויר, שלוש שעות בשדה התעופה, ואז עוד טיסה קצרה ל Chios, שם מחכה לי דירת מתנדבים ושעות ארוכות של עבודה עם נשים ותינוקות ומשפחות חדשות ומרגשות.

מבטיחה לעדכן לאורך הזמן.

Bon Voyage