יום ראשון לעבודה והקצב מסחרר. הצטרפנו, איברהים הרופא ואני, לצוות שעוד נותר כאן, ליום שלם של חפיפה. היום הראשון שיורד כאן גשם השנה. אנחנו עטופים במעילים מגיעים למחנה. אין לתאר מה שאנחנו רואים. עד האופק באלגן שלם של קרוונים, אוהלים גדולים של האו"ם, והמון אוהלים מאולתרים משמיכות וניילונים. בתוכם גרים לפי הערכה בין 2500 ל 3000 פליטים, שחיים על תקוה אחת - לעבור ראיון מוצלח במחלקת הגירה ולעבור לדירה על האי. אין מה לדבר בכלל על לעבור ליבשת עצמה. הגבולות סגורים.
מליסה היא מיילדת בית, כך שכל ביקור במרפאה נמשך המון זמן, כמו שהיא רגילה מהבית. אנחנו מספיקות לראות 5 נשים בלבד, לעשות בדיקת הריון ל 3 ולהזמין אותן לחזור מחר. אשתדל לתת עבודה כמו במיון יולדות כדי לא לטרטר את האומללות הללו בגשם.
לעומת זאת, בזכות הזמן הקצר ביחד, למדתי להעריך גיל הריון ממישוש הפונדוס ומדידה עם סרט מדידה לפי ס"מ. לא משהו שיעבור קמיליון אבל די אפקטיבי כשכל מה שאני מקבלת הוא "אני בחודש רביעי".
אני לא יכולה לתאר מה זה להיות בהריון ולחיות בתנאים הללו. ועדיין, בתוך כל האסון הזה שקרה להן, הן עדיין נשים בהריון. עם בחילות וכאבי גב וחוסר שינה. בהריונות הקודמים הן חיו בעיר מודרנית, עם שירותים רפואיים נורמלים. עברו סקירות ובדיקות דם, ואפילו ניתוחים קיסריים אלקטיביים, וכאן הן נאלצות לישון באוהל על הרצפה, בדצמבר, שירותים ומקלחות ציבוריים, משטרה שכל הזמן מחפשת טרוריסטים, ושלטונות הגירה שבולמים את הדרך שלהם לחיים קצת שפויים.
רק שתבינו כמה ההתייחסות המילדותית דלה כאן. הגיעה אשה בפעם הראשונה למרפאה, שבוע 33. באדישות רבה היא סיפרה שהיא אחרי שני ניתוחים קיסריים, עכוז + לידה בחודש 8, לבדיקה ראשונית. שלחנו אותה בדחיפות לבי"ח לקבוע תאריך לניתוח אלקטיבי. דחיפות זה אומר שאולי יאשרו לה תור בעוד שבועיים. אני מחזיקה אצבעות שהיא לא תלד.
אני מקבלת 3 שעות של מרפאה מיילדותית ביום, 5 ימים בשבוע. הפליטים מגיעים כל יום לשער המחנה, שם הם צובאים על חלון קטן עם שתי אחיות ומתורגמן, שמנסות לדוג החוצה את מי שצריך טיפול רפואי. כמובן שהצעירים והחזקים מצליחים להידחף ראשונים, ואת ההריוניות צריך לחפש בשבע עיניים לפני שידחסו בהמון. אחרי שמוצאים אותן, הן מקבלות אישור לעבור לאזור התפעולי, שם הן מגיעות אלי להערכה ראשונית, מעקב או הפנייה לבי"ח לבדיקות דם ו US. את התור קובעים בביה"ח הסמוך, שמתמוטט מכמות הפניות אליו, ובמקרה הטוב יקבע להן תור תוך שבועיים. איך הן יודעות מתי התור? הן צריכות להגיע לשער, בימי שלישי ורביעי, בין שתיים לארבע, ואז יגידו להן אם נקבע תור. אם לא נקבע, הן צריכות לחזור שוב ושוב עד שיש תור, ואז לקבל מהאו"ם כרטיס אוטובוס כדי לנסוע לבי"ח.
אין זימון תורים טלפוני, אין תזכורת בנייד והכל בלאגן. שיא השיאים הוא שהן צריכות לחזור לבי"ח יומיים אח"כ (עמדת או"ם, כרטיס, אוטובוס כנ"ל), כדי לקבל את תוצאות בדיקות הדם ולהביא אלי למרפאה כדי שאראה אם הן אנמיות, סוכר גבוה בצום, טסיות תקינות, לויקוציטים וכו'.
לסיכום היום זה, קשה שלא לראות את הדיסונאנס העצום בין החיים שלהן לפני המלחמה ואחריה. בין החיים שלנו, במקום יפה, ובניגוד לכל הדעות, בטוח, לבין חיים כפליט חסר בית וללא תקוה.
מצטערת על הסיום הדיכאוני. אנסה להיות יותר עליזה בהמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה