בפעם הראשונה אני לבד במרפאה. כפי שאתם מכירים אותי, אני מעדיפה להתנפל על המשמרת כדי פחות לפחד ממה שמצפה לי. הצבא מפנה לנו את אחד הקרוונים אחה"צ, כך שיש לי חדר די גדול לעצמי, עם מיטה לבדיקות, מנורה, כפפות בשפע ומזוודה מליאה בציוד. כדי לא לדרוך לאף אחד על הרגליים, אנחנו מביאות את הציוד שלנו, הפח שלנו ואפילו נאלצות לשלוח את הנשים לשירותים מרוחקים, כדי לא לזהם לצבא את האסלה.
כבר דיברתי על זה שיש הרבה פוליטיקה בעזרה לפליטים? כולם רוצים לעזור, ולכולם יש הרבה כוונות טובות, כל עוד לא נכנסים אחד לשני לטריטוריה. לצבא יש קדימות על הכל, ולמרות שארגוני ההתנדבות מורידים להם הרבה עומס וצורך בכוח אדם, הם בסה"כ מתנדבים, ואפשר בכל רגע לסגור לנו את העסק. הם לא מטפלים באף אחד. רק עושים מיון ראשוני של מי שנחת על החוף, ומעבירים לצוות שלנו את החולים וההריוניות.
רמת הרפואה והסיעוד כאן לא מאד גבוהים. האחיות מתרכזות בעיקר בלתרגם את המתורגמנים (זה כבר לפוסט אחר), לרשום טופסי הפנייה ביוונית, כי הרופאים לא יודעים אנגלית טוב, ולמלא את מאות הטפסים, ומעקבי העבודה שלהם עבור משרד הבריאות היווני. ממש טיפול לא ראיתי. אני משתדלת להפעיל יותר את האחות שצמודה אלי, והגענו לשלב שהיא לוקחת ל"ד לבד, עושה בדיקות הריון ובודקת שתן בסטיק.
תוצאות יומיות: 10 נשים ב 3.5 שעות.
חשד לירידת מים מוקדמת. בדיקת צוואר עם ספקולום שוללת את ירידת המים (תודה לסטולוביץ' על השיעור הזריז ב ספקולום ואבחון ירידת מים).
אשה בשבוע 11 עם יתר ל"ד, כאבים בבטן וכאב ראש. בלי חלבון בשתן, בצקות, או טשטוש ראיה. מכיוון שזה עדיין לא מספיק חמור, והיא בשבוע מוקדם, ואין חלבון, לא מאשרים לי לפנות אותה. היא תצטרך לחזור מחר כדי להוכיח שוב את אותם סימנים + לפחות קצת חלבון, כדי שתהיה לי הוכחה שאולי היא צריכה לראות גינקולוג.
הקאות מוגברות, תשישות, קטונים +4. הכנסת עירוי, 1000 מ"ל סליין בלבד. זה התקציב. לצערי לא בודקים שוב קטונים אחרי. רק רואים שהיא נראית קצת יותר טוב וחזרה לאוהל. כנראה שאראה אותה גם מחר.
שתי נשים שהופנו ע"י הצבא לבדיקת הריון. אחת שלילית, אחת חיובית. הבעל של החיובית יצא במחולות, רץ בכל המתחם, לחץ לי את היד 30 פעם והבטיח להביא ממתקים מחר. היא אחרי 3 הפלות בעקבות הפצצות שנחתו עליהם או אולי בעיית קרישיות. אין לי איך לבדוק את זה ובכל מקרה אין לי קלקסן. או שתפיל שוב או שלא.
אשה עם שחלה פוליציסטית, שרוצה להתחיל טיפולי פוריות מחדש אחרי שילדה 3 פעמים. יש גם כאלו. אני מסבירה לה שטיפולי פוריות זה לא מתאים כרגע, כשהיא ישנה באוהל על הרצפה, וחוץ מזה אני לא יעל אייזנהמר, אז אין לי מושג איך לעזור לה.
אשה בהריון שלישי, שבוע 32. פעם ראשונה שרואה מישהו בהריון. מספרת שאת שתי הלידות הקודמות ילדה בחודש שביעי. איזה פחד. שיגרתי אותה מיד לגינקולוג בי"ח, אבל יהיה לה תור עוד שבועיים בערך. ביקשתי שתגיע כל 3 ימים אלי למרפאה ואם היא מרגישה אפילו ציר אחד, שתרוץ לשער המחנה. מעבר לכך שכתבתי לה בענק ובאדום על כל הניירת שלה, שהיא בקדימות ראשונה להכנס, אין לי הרבה מה לעשות.
בסיום המרפאה אני שמה את הכובע של הרוקחת, ועוברת על מלאי התרופות שלנו. בכל שבוע אפשר להזמין תרופות. יש לנו ארונית עם התרופות מסודרות לפי אנטיביוטיקה, תרופות למחלות קשות כמו לב, אפילפסיה, ל"ד, סוכרת וכו', מדף האסטמה עם משאפים, סטרואידים ואינהלציות, ומדף סימפטומטי עם משככי כאבים, משככי גירודים במקומות שונים, מקלים על גודש וכד'. שיטה קצת מצחיקה אבל כשכל חודש צוות חדש צריך להתמצא בבית המרקחת הקטן שלנו, זו גם דרך.
התרופות שלי נמצאות בארגז נפרד איתי במרפאה. חומצה פולית, כדורי ברזל, אונדנסטרון להקאות, אקמול לכאבים באופן כללי, גלולות למניעת הריון (כאילו שמישהי תיקח), רניטידין לצרבות ואנטיביוטיקה ל UTI.
לא נותנים תרופות כרוניות ליותר משבועיים, כי אז הם מוכרים אותן, מחלקים לחברים או לא נוטלים אותן כדי להחמיר את מצבם, על מנת לקבל אישור לדירה מחוץ למחנה.
מכיוון שלא תמיד יש מקרר במחנה, הסוכרתיים מגיעים פעם או פעמיים ביום למרפאה, בודקים סוכר ומקבלים זריקת אינסולין.
עד כאן בינתיים. עד הפעם הבאה. נשיקות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה