הלילה האחרון שלי בכיוס. התכנית למחר מוכנה. לקום בבוקר, טיול רגלי אחרון לאורך החוף, לארוז מזוודה, לסיים למלא את כל הניירת של המטופלות, קפה אחרון עם החברות מהמרפאה, וקדימה לטיסה הביתה.
וכמו תמיד, כשעושים תוכניות, הכל משתבש. ב 11 בלילה הקפצה למחנה. תינוקת עם התקף ברוכנכיט שצריכה אינהלציה. אני טסה לשם, מוצאת קצת ונטולין ומים סטריליים, ואנחנו יושבות עם המסיכה בשעה שהתינוקת מפסיקה לאט לצפצף.
ואז באמצע הכל, וסיליס מודיע שיש נחיתה על החוף. אני נשארת במחנה עם עוד מתנדבת והם נוסעים לנמל. כשאנחנו מסיימות, אנחנו מקפלות את המרפאה וטסות לנמל אחריהם. הצוות של CESRT כבר פרס את כל הארגזים עם הבגדים היבשים, הנעלים, הסנדוויצ'ים ובקבוקי המים, ואפילו המיחם כבר מכין תה. וכולנו מחכים.
אחרי כמה דקות מגיעה ספינת משמר החופים, חונה ברוורס, וממנה יורדים, אחד אחרי השני, 58 פליטים חדשים. מלא ילדים, תינוק בן חצי שנה, ושתי נשים בהריון. חודש שלישי מעירק, וחודש שמיני מאריתראה. היא עשתה מסע מטורף דרך סודן, מצרים, באורח פלאי עפה מעל ישראל והגיעה לתורכיה. שם עלתה על סירת גומי רעועה, יחד עם בעלה, והנה היא כאן בהריון שלישי, אחרי הפלה אחת ולידה שקטה אחת.
החלטתי לחזור איתן יחד למחנה, ולוודא לפחות שיש לנו שני עוברים חיים לפני שאני נוסעת הביתה. וסיליס מצליח לעקוף איתן את כל התור, ואפילו לפני החיפוש המשטרתי, הוא מגניב אותן אלי למרפאה. לשתיהן זהו אולטרסאונד ראשון והן קצת בהלם מהנחיתה, מהמיון הזריז, ומהעובדה שהן עומדות לראות את העובר. ההתרגשות במרפאה גדולה, וכולם באים לראות את הפלא.
לחודש השמיני קוראים רחל. העובר במצג ראש, תנועות יפות, קצב לב מצויין, בדיקת שתן תקינה. חוץ מזה שהיא לובשת בגדים רטובים לגמרי ב 4 מעלות, הכל לכאורה נורמלי.
לשניה קוראים דריה. היא בשבוע 12 ואפשר לפחות לראות שיש משהו שנראה כמו עובר בתוך חלל הרחם. זהו קצה היכולת האולטרסאונדית שלי והיא מאד מתרגשת.
אז זהו. סגרתי חצי משמרת לילה ואני יושבת במרפסת, מול האורות של תורכיה, וכותבת. כל החודש הזה היה מאלף, חוויתי ופשוט יוצא דופן. אני כבר מייחלת לחזור הביתה כדי לנסות להבין מה קרה פה ומה עבר עלי.
תודה שחלקם איתי את החוויה הזו. נתראה בקרוב. נשיקות
