אני צריכה שכנוע עצמי עמוק שכולם מרגישים ככה. כולם הגיעו חוששים, כולם לזמן קצר, ולמרות שהם נראים שולטים בעניינים, כולם חווים את אותם רגשות וכולם מרגישים קצת אבודים בחוויה הזו.
אני מתחילה את היום הראשון כשהכל סביבי בתנועה. רופאה ואח עוזבים. בטלפון הכוננות אנחנו מקבלים הודעה על שתי נחיתות במקביל. אחת בנמל, השניה על החוף הצפוני של האי, מרחק שעה נסיעה, ש אקיס, המתאם הרפואי, מקצר ל 45 דקות בנסיעה פרועה. טלפון ביד אחת, סיגריה בשניה, ומחלק הוראות להעיר את הדוקטור שעבד כל הלילה. כביש הררי צר, מהירות מותרת 40 קמ"ש והוא עוקף משטרה ב 90.
אנחנו מוצאים 5 גברים מתימן, סומליה, סוריה ועירק, בשמיכות מילוט, מרגישים טוב. לרוב אנשים בריאים עושים את המסע הקצר בין תורכיה לאי. מעטים יסכנו את עצמם אבל הייאוש בהחלט ניכר בהם. 30 נוספים תקועים על צוק אליו הגיעו עם הסירה, ואנחנו מנווטים אליהם עם מיניבוס ושני רכבי שטח, דרך חורשה יפיפיה לאורך החוף. לאחר המתנה של 3 שעות !!! מגיעים אלינו 30 איש מקונגו וסומליה, נראים יחסית טוב לאחר שלא אכלו 4 ימים. אשה בחודש שישי, 4 ילדים, ואני היחידה שיודעת צרפתית.
כולם מרגישים טוב וכמובן ששמים את ההריונית בעדיפות. היא מיובשת וקצת היפוגליקמית. רועדת ומבוהלת, עם כאבים בבטן. נותנים לה סוכריה והסוכר מתחיל לטפס. אני רוצה לתת נוזלים, אבל הכלל אומר "טיפלת - פינית". כל עוד היא לא מקבלת עירוי או טיפול משמעותי, לא חייבים לפנות לבי"ח. מביאים לה מים, תה ומאפה, ויאללה למחנה.
נראה שהיום לא נגמר. המון מטופלים במרפאה, חבישות, איזון סכרתיים ויתר ל"ד, ולבסוף, שתי הקפצות בלילה, שהסתיים ב 6 לפנות בוקר.
כנראה שאפשר לעשות ברצף בוקר-ערב-לילה, ולמחרת משמרת ערב. לידיעתך לינה
התחלה סוערת יקירה לחוויה שרק את יכולה לקחת על עצמך. שמרי על עצמך.
השבמחק