יורד גשם

שבוע שלם עוד היינו אופטימיים. שמים מעוננים אבל יבש. גם לנו, למתנדבים, יותר נעים לעבוד, אבל חשוב מכך לפליטים יבש, בעיקר אלו באוהלי הפיקניק.

ההיררכיה פה ברורה. הותיקים והזקנים בקראוונים. רווקים ותיקים באוהלים ענקיים, נפרדים לנשים ולגברים. בתוכם מיטות קומותיים צפופות. משפחות באוהלים קטנים יותר. לאלו שאין מקום, מאלתרים אוהלי פיקניק, וכאלו יש כאן מאות. פזורים בפרדס הקלמנטינות שסביב המחנה. מיותר לציין שאין קלמנטינות על העצים. הכל נקטף בשביל קצת ויטמין C לחורף.

מקלחות ושירותים ל 1000 איש, וכרגע אנחנו נושקים ל 6000. אף אחד לא יודע כמה בדיוק. מדי כמה ימים, יוצאים מכאן 2-3 אוטובוסים לנמל, ומשם במעבורת לאתונה.

ועכשיו יורד גשם.

מנסים לחזק את יריעות האוהל, משטחי העץ עליהם האוהל עומד, כבר ספוגים במים ובוץ. אתמול בלילה הוקפצנו למחנה ע"י המשטרה. אחד הפליטים הניח אבן על גג האוהל, כדי שהיריעה לא תתרומם, והתעורר מזה שהאבן נחתה לו על הראש. הוא מאד מבובל. הרבה דם. זה נראה מאד מרשים, אבל במזל זו רק מכה קטנה בראש. כמה מבאס זה להתעורר מאבן שיורדת לך על הראש מהתקרה.

גם לנו, למתנדבים, אין חימום בבית. אבל לא נעים להתלונן. פשוט ישנים בגרביים ו 3 שמיכות. אנחנו גרים בקומונה נחמדה, שלושה אחים, פורטוגזי, איטלקיה ואני, רופא שיניים ספרדי, ורופא כללי שיגיע מספרד בעוד 3 ימים. שני מתורגמנים עובדים ברוטציה. שבוע במרפאה ושבוע כוננות לנחיתות, וגרים בדירות בעיר. אחד סורי, השני עירקי. שניהם נמצאים כאן כשלוש שנים, וקיבלו מעמד פליט, כך שחייהם משודרגים מאד יחסית לאחיהם במחנה. 

אנחנו כבר בשגרה. קמים בבוקר, מארגנים תרופות למרפאה, מעדכנים ניירת, מכינים אוכל, הולכים לעבודה וחוזרים הביתה. 

הרבה טלפונים למשפחה והרבה תמיכה מורלית מהחברים והצוות בבית החולים. מענין עם אלו תובנות אחזור הפעם? האם תהיה לי סבלנות ואמפטיה למטופלות עם בעיות קטנות וקרובי משפחה לחוצים? האם יהיו לי חלומות על המחנה? האם שוב יתקוף אותי אי שקט ודאגה למי שהשארתי מאחור? ברור לי שאני טיפה בים וכל אחד עושה את המעט שלו. הייתי רוצה להאמין שעשיתי משהו קטן עבור מישהו, ושהוא יזכור את זה. אולי