לכל מי שיש בני נוער בבית יזדהה מאד עם הפוסט הזה. מה עושים בני נוער במחנה פליטים בלי אינטרנט? לפעמים יש טלפון נייד ולפעמים לא. אין בי"ס ולעיתים גם אין הורים.
כך נוצר ה safe zone. מתחם מגודר, בתוך מבנה המנהלה, מוגן מהגשם ומהרוח, עם פטריית גז לחימום, שם נמצאים כל בני הנוער, כ 40 בנים, שאינם מלווים בהורים. כ 15 בנות, בגילאים 7-16, נמצאות בשני קראוונים במחנה.
במתחם הבנים, ילדים בני 13 עד 18. ילדי חטיבת ביניים ותיכון, בחופש גדול בלתי נגמר. הם מכל מדינה אפשרית. סורים, עירקים, אפגנים, סודנים. כולם בריאים, משוטטים בחוסר מעש בעיר, במחנה וסביבו. אנחנו פוגשים אותם בכניסה למתחם בכל פעם שאנחנו מגיעים, וכשהם הולכים מכות ומגיעים עם אף מדמם, חתך בגבה, או כוויה מקומקום שנשפך עליהם.
סה"כ ילדים טובים, אבל ילדים לבד. ומה עושים ילדים לבד? מחפשים צרות. מעשנים, עושים מעשי קונדס קטנים (בוא נראה כמה כפיות מלח אתה יכול לשתות לפני שתקיא), אבל גם דברים נחמדים. מתנדבים לתרגם לפרסית כי כבר למדו קצת לגמגם באנגלית, משחקים קלפים, שמים מוזיקה בקולי קולות ועושים מסיבה.
הם הדבר הכי קרוב לילדים שלי שאני מוצאת כאן ואי אפשר שלא לעשות השוואה לחיים שלהם. הילדים שלי מוגנים. לומדים. לובשים בגדים נקיים. אוכלים שלוש ארוחות נורמליות ומגוונות ביום. רואים נטפליקס. יש להם בית והורים מגוננים. נוסעים לפעמים לחו"ל. אוכלים במסעדות. מבקרים משפחה. ילדים רגילים.
הילדים הללו ישנים במבנה בטון על מזרון על הרצפה. מכוסים בשלוש שמיכות. הם לבד ללא הורים, אחים או בני משפחה אחרים. 4 שוטרים, פסיכולוג ועובד סוציאלי הם ההורים החדשים שלהם. נמצאים איתם במשמרות מתחלפות 24 שעות ביממה. מחלקים להם אוכל, שומרים עליהם מעבריינים, פדופילים, מעצמם. הם מקבלים אחת לחודש כרטיס sim לנייד. לובשים בגדים שנתרמו להם. מתקלחים פעם בשבוע ("מזל" שחורף אחרת לא יודעת איך הייתי סופגת את הריח). לפעמים הולכים מכות. לפעמים נפצעים ואמא לא יכולה לחבק ולהגיד שהכל יהיה בסדר.
שאלוהים, אללה או כל אחד אחר, ישמור עליהם. אמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה