הסלקציה

התפקיד הנורא ביותר שמוטל עלי הוא למיין ולבחור מתוך עשרות הפליטים שמבקשים לראות רופא, מי מספיק קריטי וחייב לראות רופא עכשיו. כולם צריכים משהו. לכולם כואב הראש, וכואב הגרון. הם מצוננים וקר להם באוהל. יש להם חתכים ופצעים, פריחות וגירודים. לילדים יש חום ותפרחת חיתולים. הם ביקשו להגיע לאירופה לטפל בסרטן, בעיות כליות, פציעה ישנה או מום מולד, וקיבלו מחנה פליטים ורופא שסיים רפואה לפני שנה, ועדיין לא בחר התמחות.

מיטב הטיפול כאן נעשה בייעוצים מרחוק עם חברים, ממש כמוני, עם קבוצת התמיכה המופלאה שלי, ועם המלך גוגל, שיודע הכל.

אז איך עושים את זה? איך בוחרים מתוך עשרות אנשים 10-15 לרופא ו ו 10-15 לאחות? 

זה נראה ככה. אני ניגשת עם מתורגמן לערבית, פרסית וסומלית לשער המחנה. בכיסים יש לי מדחום דיגיטלי, מד סטורציה נייד, פנס, שפדלים והמון אקמול ודקסמול. קבוצה ענקית של פליטים עומדים שם כבר שעה, נושאים תינוקות על הידיים, מנופפים בניירות, קופסאות ריקות של תרופות, וכולם מתחילים לצעוק עלי בבת אחת, בבליל של שפות. 

בחזית התור עומדים כ 5 אנשים, בדרך כלל החזקים והבריאים. אחד אחד אני שואלת זריז מה הבעיה עם המתורגמן המתאים. הם מתחילים לספר סיפורים ואני צריכה תכלס. מה הבעיה עכשיו ! 

- טוענים לחום. מודדת. אם אין חום, לא ייכנס.

- טוענים לקוצר נשימה. אם סטורציה תקינה ואני לא שומעת חירחורים, לא ייכנס.

- טוענים לכאב גרון. אני מציצה בגרון. יש לבן -לרופא, יש אדום - לספסל קטן בצד לאקמול. אין כלום, לא יכנס.

- פריחות שונות לרוב יכנסו כדי לוודא שזה לא משהו מדבק. פרעושים, פשפשים, סקביאס, כינים.

- מישהו חדש עם סוכרת או יתר ל"ד יכנס לרופא לקביעת טיפול ומעקב.

- פצעים, חתכים, כוויות, עקיצות שהזדהמו, יכנסו לאחות לחיטוי וחבישה.

- כאבי ראש, גב, צוואר, רגלים או כל כאב שהוא, עוברים לספסל הקטן ואני הופכת להיות סוחרת באקמול. מנסה לשכנע שזו תרופת הפלא שתעזור להם. שני כדורים לכל אחד. להערב ולמחר. זה הכל. 

וכו' וכו' אחד אחרי השני עד שמילאנו את המיכסה, ואז אנחנו חוזרים למרפאה עם כאב לב גדול, צמרמורות בכל הגוף ורגשות אשם אם פיספסנו מישהו או איכזבנו. מלוות אותנו צעקות קורעות לב ואפילו קצת קללות. האמת, בצדק. 

זה מאד אכזרי לבקש מיהודיה לעשות סלקציה כזו. התחושה האישית שלי מאד קשה. אני מנסה להיות הכי מקצועית שאפשר, ולקבל החלטות מהר. בנסיבות הללו זה מאד אכזרי ואין מנוס אפילו לפתח אדישות מסויימת בצד החמלה והצער הנורא שאני מרגישה כלפיהם.

אלו אנשים שאינם מסוגלים להרשות לעצמם לקנות כדור אקמול, משאף ונטולין או אפילו  פלסטר. מאיפה יש לי את הזכות להחליט למי לעזור עם כאב הראש שלו ולמי לא. הרי בבית אנחנו לא חושבים פעמים. לוקחים כדור, מורחים משחה, שמים טיפות. בית המרקחת זמין תמיד, וגוגל לצידנו בייעוץ לגבי כל דבר.  

כשמלאנו את מכסת החולים שיכולים להכנס, המתורגמן הראשי הודף אותי פנימה, חזרה למרפאה. אני נושמת עמוק, לוקחת רגע קצר של הפסקה, וחוזרת לטפל באותם אנשים שהכנסתי פנימה לפני דקה.