לפני שאתחיל, תקציר הפרקים הקודמים.
לפני שנתיים עליתי על מטוס לאי היווני כיוס, שם חיכה לי מחנה פליטים סורים. ציפיתי להרפתקה של הצלת חיים, קבלת לידות והכרת תודה. ציפיתי למערך רפואי עשיר, עם פריסה של חדרי מיון, חדרי ניתוח, מיכשור מתקדם והמון ציוד רפואי. בפועל מצאתי סירות גומי שמעבירות עשרות פליטים את המרחק הקצר בין תורכיה לאי, ומחנה שעולה על גדותיו. ייאוש, טראומה, בגדים רטובים, חולי סוכרת, חולי סרטן, ילדים אסתמטיים והמון אנשים טובים שעוזרים, אבל מתחלפים כל כמה שבועות. מצאתי קראוון קטן שמשמש כמרפאה צבאית זעירה. רופא אחד, מתורגמן לערבית, מתורגמן לפרסית, כמה אחיות, הרבה שוטרים וחיילים, ומפקד מחנה מנומנם. ארון משרדי שמשמש כמחסן תרופות מבולגן, וחידוש שבועי של אספקת התרופות.
אני הייתי טיפה בים.
לא הייתי מיילדת. הייתי אחות מעקב הריון, אחות מרפאה ורוקחת. עשיתי מעקבי הריון מינימליים מאד. בדיקת הריון בשתן, הפנייה לבדיקות דם, שמיעת דופק עוברי בדופלר, אולטרסאונד מינימלי לזיהוי מיקום ראש, והרבה שיחות, ליטופים והרגעה. חבשתי פצעים, עשיתי אינהלציה לילדים, שיאצו ורייקי להתקפי טראומה. חילקתי אנטיביוטיקה, כדורים נגד הקאות, תרופות לצינון, המון אקמול ובעיקר תיעוד ורישום של כל פעולה שעשיתי. בדיעבד מסתבר שהרישום הקפדני לא מיועד להמשכיות הטיפול, אלא להראות כמה עבודה עושים המתנדבים כדי לקבל תקציבים ותרומות עבור ארגוני ההתנדבות דרכם עבדתי.
מצאתי פליטים ומבקשי מקלט שחיים בתנאים תת אנושיים. גרוע מהמעברות של קום המדינה. הם חיים באוהלים, על משטחי עץ, מזרונים ושקי שינה. בייאוש מוחלט, בלי אופק או עתיד ברור. בלי תעסוקה, בלי השכלה לילדיהם, בלי פרטיות, בלי תנאים סנטריים הולמים. נשים ונערות שחשופות להטרדות מיניות יומיומיות, סיוטים בלילות, סמים, אלימות ונסיונות אובדניים.
גיליתי אנשים עם המון רצון טוב לעזור, עם לב גדול ורחב, שעוצרים את החיים כדי לתרום כמה שבועות מיכולותיהם, כישוריהם וכשרונם. גיליתי גם שסיוע הומניטרי היא תעשיה ענקית, שמגלגלת המון כסף. תקציבי האו"ם מחולקים במשורה, וכמעט הכל נשען על מתנדבים ופילנטרופיה.
ואחרי 5 שבועות עזבתי.
עבורי, הכל נעצר ונקטע בבת אחת. עבורם, הכל המשיך כרגיל, והלך והתדרדר.
אז למה אני חוזרת לשם? בשנתיים האחרונות העברתי עשרות הרצאות על המסע שעשיתי. דיברתי בפני צוותים רפואיים וסיעודיים, אנשי הייטק, חברים בחוגי בית, תלמידי בית ספר וקשישים בדיור מוגן. מצאתי מרפאת פליטים בתל אביב, ואני עושה מעקבי הריון למבקשות המקלט "שלנו". נשים מאריתריאה, אתיופיה, סודן ועוד. לכאורה זה אמור להספיק.
אבל חוסר השקט התחיל להבנות בתוכי. המשכתי לשמוע ולעקוב אחרי המחנה ביוון, וראיתי שבחודשים האחרונים החלה בריחה המונית של פליטים דרך הים אל האיים היוונים. כמה מהם טבעו, וכולם נמלטים על חייהם. הרושם הוא שמערך המחנות בתורכיה מתמוטט. כנראה השינויים הפוליטיים סביב סוריה ותורכיה משפיעים על תיפקוד המחנות הללו, והפשע משתלט.
הזמן המשמעותי לנסוע הוא עכשיו. בתקופת חג המולד וראש השנה האזרחית. בזמן כזה נוצר חוסר במתנדבים נוצריים. אלו, באופן מובן מאד, מעדיפים לבלות את החג עם משפחותיהם. וכאן היהודים נכנסים. אני נוסעת לשלושה שבועות, למחנה שעולה על גדותיו. 6000 איש במחנה עם תשתיות ל 1000 בלבד. הם ישנים באוהלי פיקניק בשדות, אין פינוי זבל. שירותים כימיים ומקלחות קרות. אוכל צבאי וחלוקת מים.
מקוה לחזור ולהיות טיפה בים ולנסות לעזור אפילו לאדם אחד לא לטבוע.
מבטיחה לעדכן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה