לכן בכל יום, שלוש פעמים ביום, נפתחת מרפאת הלוויין לחולי סוכרת. בצמוד למרפאה שלנו, בנו מעין סוכה קטנה, בנויה מקירות עץ, ממש כמו הסוכות בבני ברק או מאה שערים, והחברים מתכנסים למפגש.
הם מתיישבים בסבלנות על הספסל, כל אחד אוחז בספרון קטן, בו אנחנו רושמים יום, שעה, בודקים סוכר ומחשבים כמה אינסולין לתת. בהתחשב בעובדה שמעולם לא התעסקתי עם אינסולין בצורה הזו, זו אחריות של חיים ומוות.
עכשיו לחלק הרפואי של הפוסט. מי שרוצה, מוזמן לדלג לסוף.
ערכי סוכר תקינים הם בין 70 ל 110. רצוי לחשוב שסוכר גבוה הוא בעיה אבל בפועל סוכר נמוך מסוכן הרבה יותר. אם הסוכר יורד לרמות מסוכנות, מתחילות רעידות וחולשה עד לאיבוד הכרה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמישהו יגיע למצב כזה, לכן ההוראה הגורפת שקיבלנו היא לשמור את כולם סביב ערכים של 200. גם 300 לא נורא ואפילו 500 או 600. בערכים גבוהים, כל עוד לא מראים סימנים של חמצת, רק מעלים אינסולין. נשמע מוזר, לא אופטימלי, וכמובן הרסני בטווח הארוך, אבל מחנה פליטים הוא מחנה פליטים. זה מה שאפשר לעשות.
הבעיתיים הם אלו עם הכיבים הסכרתיים. אנחנו משתדלים לטפל, לחבוש, לספוג, לייבש, להדריך. הסוכר הגבוה עושה את שלו ומקשה מאד על הריפוי.
המפגש הזה עבורם הוא מפגש חברתי נחמד. הם כבר מכירים אחד את השני. לוחצים ידיים, משווים ערכי סוכר, מדברים על החיים, המשפחה. בליל של ערבית, פרסית, צרפתית ואנגלית, וכולם מבינים את כולם נפלא. מעין מסיבת סוכרת קטנה, שלוש פעמים ביום.
שיהיה יום מתוק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה