מה בוער

יחסי הכוחות הם כאלו: 3000 פליטים. מולם עובדים רופא אחד למיון הפליטים החדשים, רופא אחד לטיפול בכל מי שצריך מרפאה, מיילדת אחת (כרגע אני), ושלוש אחיות יווניות המסייעות לרופא, ממלאות הפניות לבי"ח, ועוזרות בתירגום למתורגמנים. בלילה ובסופ"ש רופא אחד, אח ואחות לכל מקרי החירום, ומיון ראשוני בנחיתה על החוף. וזהו. אלו אנשי הצוות הרפואי שיש כאן. אני הגעתי עם האשליה שיש כאן בית חולים שדה קטן, עם רופאים ואחיות, ציוד רפואי וכל מה שאנחנו רואים במשלחות שצה"ל שולח לאזורי אסון. אבל לא. הכל מצומצם, קטן, עני במשאבים, ועמוס בנוהלים ופרוצדורות, שלפעמים צריך להיות קצת חוצפן עם ראש גדול כדי לפרוץ את המרובעות המחשבתית.

אני מניחה שהרבה לא יודעים על המחנות הללו, לא יודעים איך ליצור איתם קשר, קצת חוששים לצאת מאזור הנוחות ומכל הסיטואציה בכלל. חלק מהמאמץ שכולנו משקיעים כאן הוא לנסות לעזור בגיוס אנשי צוות נוספים, וכל אחד, במדינה שלו, מנסה לעורר מודעות לנושא.

התרומה הקטנה שלי הגיעה כהזדמנות להתראיין אצל רזי ברקאי בגלי צה"ל. לספר על העבודה שלי, להפיג חששות, ולנסות להביא למודעות אנשי הרפואה בארץ שלא רק עניי עירך קודמים, אלא אפשר לעשות טוב גם עבור אנשים אחרים.

אז למי שפיספס את השידור, לפניכם ההקלטה. אני מזמינה את כולם להפיץ את הפוסט הזה בקרב כל רופא, אחות או מיילדת שאתם מכירים. רופא המשפחה האישי שלכם, רופא הילדים שלכם. מקבלים כאן בשמחה רופאים במהלך ההתמחות, בכל שלב. רק שיבואו. הקפיצה המקצועית שאני עושה כאן, בזמן מאד קצר, והידע שאני צוברת, הם נכס שישאר איתי לעוד הרבה מאד שנים. זו באמת חוויה שמשנה את החיים ומכניסה אותם לפרופורציות.

https://www.youtube.com/watch?v=zK43xjk9r0s&t=3s

בשורות טובות ושבת שלום. נשיקות