פרשטה

פרשטה היא אשה צעירה מאפגניסטן,  שנמצאת כאן קרוב לחודש עם בעלה. היא בת 23 ונראית בת 40. בשבוע 11, שוקלת 47 ק"ג, ולא מצליחה לאכול או לשתות. נראית מאד ירודה והטרנינג הדק שלה תלוי עליה ברפיון בלתי נתפס.

המילה היחידה שבעלה יודע להגיד היא - מתורגמן לפרסית. באופן מפתיע זה נשמע בדיוק כמו בעברית "פרסי מתרגם".

אני רואה אותה כל יום במרפאה. כשהגיעה לראשונה לפני שבוע, היא נראתה חוורת, עייפה ומאד אומללה. עם +4 אצטון בשתן, היה ברור שהיא מיובשת. נתתי לה אונדנסטרון להקאות, הרבה ליטופים וחיבה, וביקשתי שתאכל, תשתה, ותחזור שוב מחר.

למחרת חזרה, נראית עדיין על הפנים, עם אותו +4 אצטון. הפעם פינקתי בעירוי אחד של 1000 מ"ל NaCl ושוב ביקשתי שתחזור מחר.

ביום השלישי היא הראשונה בתור. כל גופה מכווץ ורועד. היא לובשת גופיה, סווטשר, מכנס טרנינג וכפכפים ונראית רע. כאן כבר נמאס לי והחלטתי לשלוח אותה לבי"ח. זה לדעתי כבר הצריך אשפוז, נוזלים, קצת פראמין בעירוי ובכלל מנוחה מהכל.

יש כאן שירות נפלא שמפעיל הותיקן. מונית שיוצאת כל שעה מהמחנה לבית החולים, ואפשר לפנות אנשים בלי לחכות לאמבולנס.

כאן הפתיע אותי הבעל. " אם היא נוסעת, איך היא תחזור? " הוא שואל. שאלה טובה. היא יכולה לחזור באוטובוס אבל משעה 16:00 הפקידה שמנפיקה כרטיסי אוטובוס הולכת ואכן אין להם איך לחזור, אלא אם כן הם ישלמו על הכרטיס. הסתכלתי עליהם. יש להם בקושי כסף לבקבוק מים. הם סרבו ללכת והעדיפו לחכות למחר, שיהיה להם כרטיס בטוח חזרה.

למחרת בצהרים הם חזרו. המתורגמן לפרסית הגיע אלי בריצה, כולו בהלם מבית החולים. הוא היה שם בבוקר, במשמרת תרגום יחד איתם. הרופא במיון לקח כמה בדיקות דם והודיע לה שיש לה בעיה אנדוקרינולוגית. מכיוון שאין להם אנדוקרינולוג בבי"ח היא צריכה לנסוע לאתונה. וזהו. בלי טיפול, בלי אשפוז. חזרה למחנה.

הסיכוי שלה להגיע לאתונה לבירור כזה שואף לסיכוי שלי לדבר פרסית שוטפת תוך שבוע. זה לא יקרה בשנה הקרובה. לפי תוצאות בדיקות הדם שלה, יש לה היפרתירואידיזם רציני. סביר להניח שזה מה שמסביר את איבוד המשקל, ההקאות המרובות, חוסר השינה וההרגשה הרעה. הסיבוכים, אם לא מטופל: הפלה או לידה מוקדמת, רעלת הריון ו iugr. המזל הרע ממש רודף אותה.

אני קופצת לרופא בקרוון הסמוך. אוסמאן הוא רופא צעיר מלוב. אולי ראיתם אותו כבר תופר את הבחור עם החתך ביד. הוא מבקש ממני שיחכו שעה. הוא יתייעץ עם חבר אנדוקרינולוג שלמד אתו ויחזור אלי עם מה בטוח לתת לה בהריון. כמה פשוט. כמה קל היה גם לעשות את זה בביה"ח בלי לטרטר אותה.

הוא חוזר אלי אחרי שעה, עם התרופה ביד. Propylthiouracil שבמקרה יש במרפאה. אנחנו עושים סיבוב תרגום קפדני עם הבעל. מסבירים פעם אחת, מבקשים ממנו לחזור על ההסבר ומסבירים פעם נוספת. אקרדיטציה +++. זה קריטי כי אני לא יכולה לשלוח אותה לבדיקות דם רוטיניות לאיזון הבלוטה, ואם יהיה לה חום אז זה יהפוך למסוכן. נקווה לטוב. מקווה שזה ישפר אותה באופן כללי. ההרגשה שלי מדהימה. אשה שממש הצלחנו להציל, ובנסיבות אחרות, ללא מרפאה מיילדותית, פשוט היתה מתפספסת, מפילה ואולי אפילו מתה.

פתאום קלטתי את כובד האחריות. אני פשוט לא יודעת כלום. מה אני יודעת בעצם על מעקב הריון, איזון בלוטות, קליניקה באופן כללי? אני מקוה שלא לקחתי על עצמי משהו שהוא גדול עלי. המקרה הזה הראה לי כמה חשוב הקשר עם הארץ והגיבוי שרבים מכם נותנים לי. זה לחלוטין לא מובן מאליו ועל כך אני מודה לכולם. לכנרת טננבאום ולשירי חזן על שעות המרפאה הקצרות אבל האפקטיביות. לסטולוביץ, בורוביץ', משולם וקריספין על קורס US מזורז ושעות המיון המשותפות, ולעדי כץ, ליאורה ויוליה על שיעורי התפירה. לכל צוות המיילדות, ולאיציק המושלם, על שעות של מקרים ותגובות שתרגלנו בחודש האחרון. אני מניחה שהכל יבוא לידי ביטוי מתי שהוא. ומעל כולם, לרוני שתומך באופן צמוד ב ווטסאפ, ובקורס האינטנסיבי בסוכרת הריון בתנאי שטח שאני עוברת כאן בזכותו.

אתם כולכם קבוצת התמיכה המקצועית שלי ואני מודה לכולכם. נשיקות.