אנחנו מגיעים למשמרת צהרים במחנה ומרגישים שמשהו שונה היום. המחנה כמרקחה. השוטרים והחיילים מתרכזים בשער הכניסה, ועומדים בשתי שורות בפתח אוטובוס שהגיע.
הכל שונה פתאום. בדרך כלל, כשמגיע אוטובוס שמביא פליטים מנחיתה, הם יורדים לאיטם, עם כמה שקיות ותרמיל, נכנסים בשקט למתחם המיון הפנימי, ומתיישבים בעייפות על הרצפה. הם לרוב נראים עייפים, מרוטים מחציית הים בלילה ומשנים של בריחה.
הקבוצה הזו שונה. זו קבוצה קטנה יחסית. 30 נשים, גברים וילדים. הם הגיעו בצהרים וחצו את הים באור יום. הם לבושים יפה, נראים מאד מטופחים, עם תיקים מעוצבים. לא הפליטים המוזנחים והמרוטים שאנחנו רגילים לראות. מרכזים אותם במתחם נפרד, ובחטף אני שומעת שכולם מדברים תורכית. הם מוקפים בשוטרים ואנשי צבא, וכולנו מתבקשים להתרחק.
קצב תהליך הקליטה שלהם מסחרר. לרוב רישום, מיון ושיבוץ של קבוצה כזו אורך בין יומיים לשלושה. במקרה שלהם, תוך שעתיים כולם נעלמו, ולא לתוך המחנה. מכיוון שהיינו סגורים במרפאה, לא ממש שמנו לב לאן הם עזבו, אבל שלחנו את אחת האחיות לתחקר את השוטרים.
מסתבר שהם מחפשים מקלט מדיני. ידידנו ארדאוון עדיין בהלם מניסיון ההפיכה שעבר לפני שנה בערך. כל מי שמתנגד לשלטון, כותב נגדו, לוחש כנגדו או חושב נגדו, מוכנס לכלא, וכבר אין שם מקום. המשפחות הללו העדיפו, במקום לעלות על מעבורת נוחה מאיזמיר, או על מטוס מאיסטנבול, לחצות את 8 הק"מ בינם לבין chios על סירה, כדי להגיע למחנה שלנו ולבקש מקלט. כנראה שהם יודעים למה וגם תאמו מראש.
בכל מקרה זה הצליח. תוך שעתיים סיימו בידוק ביטחוני, רישום משטרתי, הענקת מקלט ע"י משרד המשפטים, ופינוי באוטובוס לנמל התעופה. כנראה שיש כאלו יותר ברי מזל מאחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה