בעולם שבו אנחנו חיים, הפסקת הריון יזומה לצורכי ביסוס קריירה, לימודים, כניסה לא מתוכננת להריון, ובכלל, חוסר בשלות, היא לא דבר נדיר. הועדות להפסקת הריון נדיבות מאד באישורים, והמון הריונות מופסקים בנטילת כמה טבליות או תהליך של גרידה.
אנחנו קוראים לכניסה לא מתוכננת להריון - פנצ'ר, ומניחים שאם נכנסנו להריון בלי לשים לב, אז זה יבוא בקלות גם בפעם הבאה .
בסמה ומחמוד הם זוג טרי. שניהם בני 22, התחתנו בסוריה וחודש אחרי החתונה עלו על סירה ליוון. הם כאן כבר 3 חודשים, גרים באוהל ומקוים לטוב. לפני חודש, בסמה גילתה שהיא בהריון, ולהפתעת הצוות, לא יצאה במחולות ועזבה את המרפאה חפויית ראש.
למחרת חזרה ושאלה על האופציה של הפסקת הריון. TOP או Termination Of Pregnancy הוא לא מושג שחשבתי שאתקל בו במחנה. במקום שבו הריון הוא לעיתים ההבדל בין לישון על הרצפה או במיטת שדה, בין אוהל לקראוון, בין chios לאתונה, הבקשה שלה נראתה מאד לא שגרתית בלשון המעטה.
היא הסבירה באופן מאד שקול ובוגר, שהם באו לכאן לפתוח דף חדש. לברוח מהמדינה ההרוסה והשרופה שלהם, ולמצוא לעצמם מקום וחיים באירופה. תינוק לא היה עדיין בתוכניות, והם חוששים שהוא יאלץ אותם לקבל החלטות, שלא היו מקבלים לולא האחריות על ילד.
למרות הצער שלי על כל תינוק בריא, שלא ממומש מטעמיי נסיבות חיים לא מתאימות, אני בהחלט יכולה להבין אותם ואפילו לכבד את רצונם. צריך הרבה אומץ בתרבות הערבית, לקבל החלטה כ"כ חריגה, והרבה בגרות להבין שתנאיי מחיה כפי שיש להם כאן, הם לא המקום האידאלי לגדל תינוק. אני מניחה שהיו להם הרבה חלומות, על משפחה, ובית וחיים טובים, כשהמציאות התנפצה להם בפנים.
הרופאה שלנו, אליה היא פנתה בהעדר מיילדת באותו יום, תמכה מאד בהחלטה והחלה להסביר לה על התהליך ובמה הוא כרוך. כאן, במחנה, לא ניתן לקבל מטוטרקסט, בשל המעקב הצמוד שצריך לעשות במהלך ההפלה, ולכן היא תופנה בימים הקרובים לבית החולים.
לפני כן, היא רוצה שבסמה תשוחח עם הפסיכולוג שלנו. תספר לו על עצמה, מאיפה הגיעה, מה החלומות והתקוות שלה, ובעיקר לברר איך תשפיעה עליה הפלה של תינוק בריא בהריונה הראשון. הסיבות ברורות, וההחלטה אפילו מובנת, אבל גם בסיטואציה כזו, הנפש נותרת עם חוסר עצום של ילד שיכל להיות. היא תראה, בסביבה מאד צפופה, תינוקות מחייכים , אמהות מניקות, הורים וילדים משחקים יחד, וההשפעה הארוכה של הליך פשוט לכאורה, עשויה להיות הרסנית בסביבת חיים כ"כ מלחיצה מלכתחילה.
היא מחליטה לדבר עם בעלה ונעלמת לשבוע שלם. אנחנו לא רואים אותה עד שהיא חוזרת עם ההחלטה להמשיך את הההריון. הם מאד פוחדים אבל מבינים שאלו הקלפים שחולקו להם, ואיתם הם צריכים לשחק. מליסה, המיילדת שהיתה כאן לפניי, רואה אותה תחילה, עושה לה מעקב ראשוני זריז ושולחת אותה לבדיקות דם ואולטרסאונד.
אני רואה אותם יחד אחרי שבועיים. זו הפעם הראשונה שהם מגיעים יחד והם נראים מאד נרגשים. חזרו עם בדיקות הדם ורוצים לראות שהכל בסדר. היא בריאה לחלוטין, המוגלובין, סוכר, טסיות, בלוטת תריס. הכל מושלם. לחץ דם תקין, בדיקת שתן תקינה, הכל כפי שצריך להיות. אני מבקשת לשים לה יד על הבטן. בשבוע שלה, שבוע 12, אני מנסה להרגיש אם כבר אפשר למשש את הרחם. היא מרימה את החולצה ולעיניי מתגלה ציור שבעלה צייר לה על הבטן. זוג עיניים, אף קטן באזור הטבור ופה מחייך. היא נבוכה ואני מתגלגלת מצחוק. אפשר לראות שההריון הזה הכניס להם קצת אושר לחיים, והם מתנהגים כמו כל זוג צעיר, שמצפה לילד ראשון.
ביקשתי שיחזרו בעוד חודש, עם תוצאות האולטסאונד. זו כבר לא תהיה אני, אבל הם לא צריכים לדעת מזה. עצוב לי שלא אמשיך ללוות אותם בהריון. הם מתוקים באמת. הם חוזרים אחרי שלושה ימים עם תמונת אולטרסאונד וריכוז נתוני גיל בהריון לפי הראש, הבטן והעצמות. היא בשבוע 13, העובר נראה בבירור והם עם עיניים נוצצות. אני מסבירה להם בתמונה איפה הראש, איפה הגב, איפה הבטן. רואים את חבל הטבור ואפילו זיהיתי שליה.
הם נפרדים ממני ורואים כמה שהם מאושרים. נקודת אור נוספת שאני מוצאת כאן, ויש תקוה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה