מבקש מקלט הוא אדם שנמלט מארצו, וקיימת סכנה לחייו במידה ויחזור אליה. כאשר התקבלה בקשתו למקלט במדינה מסוימת, הוא הופך לפליט. כל עוד לא התקבלה הבקשה, הוא נמצא בסכנת גירוש חזרה לארצו.
המשפחה של איברהים נחשבים "פליטים" כיוון שאינם יכולים לחזור לסוריה. שני הוריו רופאים, אימו נולדה בערב הסעודית ואביו בסוריה, ולכן כל המשפחה נחשבת סורית, ולאף אחד, חוץ מאימו, אין אזרחות סעודית, כך שהם בעצם פליטים חסרי זכויות בערב הסעודית. איברהים עצמו נולד שם ולמד שם רפואה, אבל אינו בעדיפות להתמחות והתקשה למצוא עבודה, לכן היגר לקנדה והתאזרח שם. הדוד שלו, שנשאר בסוריה, וכתב כמה מאמרים בגנות השילטון, מייצג את החתירה לסדר חדש. הוא הכבשה השחורה, וכל מי שמקורב אליו נמצא בסכנה. יום אחד מצא על שימשת המכונית פתק שבו כתוב: אם אתה לא עוזב את סוריה, נהרוג אותך. באותו יום הוא ארז את כל המשפחה, ונמלט למשפחתו בערב הסעודית.
כיום המשפחה מפוזרת בעולם, בין ערב הסעודית, תורכיה וקנדה. הם אינם יכולים לחזור לסוריה בגלל הדוד. לכולם יש רק אזרחות סורית, מלבד איברהים, שהשיג אזרחות קנדית, והם בעצם פליטים.
מלבד מבקשי המקלט במחנה שלנו, יש גם מאות מהגרי עבודה ממדינות שונות. קניה, קמרון, כוויית, תימן, אפגניסטן, מרוקו. הם מאמינים שיגיעו לאירופה, יסכימו לעבוד בכל עבודה בשכר נמוך, ומצבם ישתפר. לצורך כך הם מגיעים עם כל המשפחה, ומכריזים על כך שהם נרדפים. רבים מהם מגיעים גם לבד. בחורים צעירים, בריאים, שובבים, שנמצאים כאן בבטלה גמורה, והתסכול שלהם הולך וגדל. בפועל, הם בחרו להגיע למקום הכי גרוע מבחינתם. מדינה במשבר כלכלי עמוק, עם מעל 20% אבטלה, והם תקועים על אי באמצע הים. אי יפה, אבל אי. ללא אפשרות להגיע ליבשת, ובטח לא לרחבי אירופה.
וכך אנחנו מוצאים את עצמנו עם ערב רב של אנשים. מצד אחד אנשים מאזורי מלחמה בסוריה, אפגניסטן וסודן. טראומטיים, שעברו רדיפות ועינויים, הרס של בתיהם, הפצצות ואובדן. הם כבר שנים בענין הזה ורובם מאד עניים. למולם מהגרים אחרים, חלקם נרדפים וחלקם לא, שמגיעים עם הרבה כסף או גישה לכסף, חשבונות בנק ורכוש. רואים את זה בבגדים הנקיים, איפור מוקפד, תיקי מעצבים, ואפשרות לטיפול רפואי פרטי. מצד אחד יש נשים שאני שולחת לאולטרסאונד בבית החולים, וחוזרות עם תמונה ותדפיס הערכת גיל הריון. לעומתן אחרות, שמגיעות עם סקירת מערכות פרטית, מפורטת, נרחבת, עם שרשרת של תמונות, הערכת משקל ומין התינוק.
זה בא לידי ביטוי באיזה טלפון נייד יש להם, בבריאות שלהם, אבל לא בסיכויים למקלט. הסורים והסודנים מקבלים עדיפות. מניחים שהם באמת נרדפים ורואים עליהם שעברו עליהם דברים קשים. כל השאר ממתינים כאן חודשים רבים, באוהל או בקרוון, עם סיכויים מעטים להקלט באירופה ולמצוא בה עבודה.
אני מניחה שזה קצת מזכיר את המצב אצלנו. אני לא בקיאה באילו תנאים הפליטים ומהגרי העבודה שלנו חיים. אני רוצה להניח שהם לא חיים באוהלים במחנה צבאי וגם מתקן חולות כבר נסגר, כך שהחמלה שלנו קצת יותר ניכרת מאשר ביוון.
כל פליט מקבל תקציב של 120 אירו לחודש מהאו"ם, בכרטיס אשראי נטען. זה אולי נשמע מעט אבל לכאורה כל צורכיהם מסופקים. יש להם מקום לישון, אוהל, קרוון או דירה, 3 ארוחות ביום, שירותי מרפאה, תרופות בחינם, ייעוץ משפטי, בגדים יד שניה. הכל מאד מצומצם אבל קיים. עלות המחייה ביוון לא גבוהה וזו לפחות התחלה.
מצד שני, כשאני רואה את מזג האוויר בחוץ, סוף דצמבר, קר, גשום וסוער, אני מברכת בכל יום את מזלי הטוב והמקום שלי בעולם לעומתם. הם עוד כאן ואני עוד מעט חוזרת הביתה.
נתראה בקרוב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה