נשארנו לבד. אחד אחרי השני מתחילים המתנדבים ואנשי הצוות הקבועים, לעזוב את המחנה ולנסוע למשפחותיהם לחג המולד. יום שישי היה היום האחרון במרפאה, ואחד מימי הגשם הסוערים והקרים שחוויתי כאן. 10 מעלות ביום, 6 מעלות בלילה וגשם שיורד ללא הפסקה. בחדר שלי אני עם חימום ובגדים חמים. בקרוונים ובאוהלים אפשר רק לחלום על חימום, וכולם מנסים להתכסות בכמה שיותר שמיכות ושקי שינה שמספק האו"ם. קשה לדמיין תנאים קשים מאלה. נשים בהריון, אנשים מבוגרים, חולי לב, סוכרת, אסטמה, חולים אורטופדיים, נפגעי טראומה, תינוקות וילדים, וסתם אנשים בריאים כמונו, שהגיעו למחנה פשוט בלתי נסבל. וכל זה במקום שנחשב, לכאורה, אירופאי, מערבי ומודרני.
מיום ליום אני מגיעה להבנה שאפשר היה לעשות יותר. יותר קרוונים, תזונה יותר טובה, יותר פירות וירקות, יותר מים, יותר בגדים חמים, יותר צוות.
ועכשיו, חג המולד. עם הנתון המזעזע שבו 2500 פליטים נותרו ללא רופא. איברהים נסע אתמול הביתה, רופאי משרד הבריאות והרופאים הצבאיים יצאו לחופשת חג, וכל המתורגמנים עזבו. נשארו רק כמה שוטרים, וצוות החירום נותר עם אחות מאיטליה, פסיכולוגית מספרד, מתנדבת צרפתיה, שבמזל גם מדברת פרסית, ורופא שיניים סורי, ללא כל ידע או סמכות לטפל בחולים. הוא בעיקר כאן כדי לתרגם לערבית. כולם חדשים ולא עבדו במחנה, והם קיבלו החלטה להחזיק את המרפאה בכל מחיר.
אני נשארת איתם בימים האחרונים שלי כאן. להראות להם את המרפאה ואיפה נמצא כל דבר. איפה התרופות, חומרי החבישה, ממה בעיקר סובלים כאן האנשים, ואיך להמשיך את מעקב ההריון הדל שעוד נשאר כאן.
אני לא יכולה להתנער מהמחשבה שאני נוטשת אותם. אמנם החודש הזה היה משמעותי, גם עבורי וגם עבור האנשים הרבים שטיפלתי בהם, אבל בסופו של דבר אני, וכל המתנדבים כאן, הם זמניים. לבסס את המערך הרפואי של מחנה עם כל כך הרבה אנשים, על מתנדבים בלבד, גובל בחוסר אחריות והזנחה פושעת. לאנשים החולים, הפצועים, וסתם כאלה שיש להם כאב ראש, שרירים תפוסים בגלל הקור או צינון, לא משנה שיש חג או חופש.
הייתם מעלים על דעתכם שלא נעבוד בחג? שבראש השנה ינטשו כל אנשי הצוות את המחנות הצבאיים ואת בתי החולים ומספר קטן של אחיות יישאר לטפל בכל החולים? זה בלתי נתפס אבל זהו המצב במחנה ויאל ובכל מחנות הפליטים ביוון.
בעוד ארבעה ימים ישובו הרופאים היוונים לשלושה ימי עבודה, ואז שוב חופש של ארבעה ימים לכבוד השנה החדשה. זו נימה קצת עגומה לסיים בה פוסט, אבל ממש נקרע הלב. עוד מעט חוזרים הביתה. נתראה בקרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה