בלילה ובסופ"ש המרפאה סגורה, ואז נכנס לתמונה ארגון נוסף, SMH, שמכסה את צורכי החירום של המחנה מבחינה רפואית. פציעות, התקפי לב, לידות, התקפי אסטמה, מתן אינסולין ועוד ועוד. כל זה עם רופא אחד, אח אחד ואפשרות להזמין אמבולנס.
התפקיד השני שלהם הוא לנהל את הקליטה הרפואית של נחיתת סירות הפליטים שמגיעות מהים, כמעט באופן בלעדי בלילות.
כיוון שאני חיית לילה, ושעות המרפאה שלי לא ארוכות, התנדבתי להצטרף לצוותי הנחיתה, שקולטים את הפליטים. המנהל של SMH, וסיליס, הוא בחור יווני ענק, עטוי זקן גדול ושיער ארוך. קצת כמו דוב גריזלי, עם לב רחב, מסירות אין קץ, יכולת ארגון ואלתור מדהימים, והכל בהתנדבות.
כשקמים בבוקר ורואים יום יפה, שמש בשמים, ים שקט ופסטורלי, אפשר בקלות להתמכר לשאנטי. מבחינתנו זה אומר שתהייה נחיתה הלילה. הסירות מגיעות בלילות, כאשר הים רגוע, לקראת השעה 5 לפנות בוקר. אני מפעילה את צלצול הטלפון להכי גבוה, הולכת לישון מוקדם, ונכנסת לכוננות.
ב 4:30 לפנות בוקר וסיליס מתקשר. יש נחיתה. תוך רבע שעה הוא מגיע לאסוף אותי. אני קמה בזריזות, שמה גרביון מצמר, מכנסיים, גופיית פלאנל, סוודר, מעיל וכובע צמר ויוצאת לחכות לו. מכונית מקרטעת עם גיר ידני מביאה אותנו לנמל של chios.
צוות הלילה תוסס ושטותניקי. קצת כמו משמרת לילה בחדר לידה. אנטוניו, רופא ספרדי רב תושיה, עם תיק תרופות קטן שמצליח להכיל הכל. עבדאללה, אח סורי, מעשן בשרשרת ומקלל בקול רם כל מי שלא מבין את האנגלית הרצוצה שלו ולא עושה מה שהוא אומר. לארה, מחלצת ספרדיה, שעבדה בלוב ובמרוקו במחנות האיסוף של הפליטים לקראת העזיבה לאירופה, ובאה לראות את הצד השני של ההפלגה. מעל כולם, וסיליס, שמחזיק לי את היד ומלמד אותי את כל שלבי הקליטה.
ספינת משמר החופים פוגשת את סירת הפליטים בלב הים, ומעלה אותם לסיפונה. הם יורדים אחד אחד בכבש הספינה אל החוף , קפואים ורטובים. תחילה הגברים, שמרוכזים בצד אחד ע"י השוטרים הרבים שנמצאים כאן. הן עוברים חיפוש גופני קצר וממתינים. אחריהם יורדות הנשים והילדים ואי אפשר להאמין. תינוק בן חודשיים, חבוק בזרועות אמו, עטוף בשמיכת מילוט, ואחריהם מורדת אחותו בת השנתיים בזרועות אחד מאנשי הצוות. וכך אחד אחרי השני. כ 80 אנשים. אנחנו עושים מאמצים לדאוג שלא יאבדו אחד את השני בחושך. מבקשים מההורים לספור את הילדים ולהחזיק אותם צמוד, וכולם מרוכזים אחרי קבוצת הגברים.
אנחנו עושים מיון ראשוני על המזח ומוצאים אשה עם התקף אבנים בכליות. הבנתי שזה הדבר הכי קרוב לצירים, ולבי יוצא אליה. נותנים לה קטופרופן, שהוא מהדורה יותר חזקה של איבופרופן והיא קצת נרגעת. חבל שאי אפשר להשתמש בזה אצלנו במקום אפידורל.
אחרי המיון הביטחוני, אנחנו מרכזים את הקבוצה. הנשים והילדים בתוך מכולה שיש כאן, והגברים והנערים על מחצלת בחוץ. הצעיר ביותר הוא תינוק בן חודשיים, והמבוגר הוא גבר בן 72, שהגיע יחד עם אשתו בת ה 70. כמה יסורים וסבל צריכים זוג בגיל הזה לעבור, כדי לעזוב את כל מה ומי שהם מכירים, ולעלות על סירת גומי לארץ אחרת.
עבדאללה מתחיל למיין בזריזות את הנשים בערבית. אין נשים בהריון. שני ילדים עם חום, אחת עם גידול בריאות, שמקוה לעבור ניתוח, אבנים בכליות, ל"ד גבוה לקשישה ובחורה אסתמטית שכמעט נגמר לה הונטולין. אנטוניו שולף מתיק הקסמים משאף חדש ונותן לה. היא כמעט מנשקת לו את הידיים. כל אסתמטי עם משאף כמעט גמור יכול להזדהות עם החרדה מהתקף שיגיע, ושלא ניתן יהיה להשתלט עליו. היא נושמת לרווחה. צריך לזכור להזמין ונטולין למלאי.
הגברים יחסית בסדר. בחור אחד שנשרט ממשהו על הסיפון וחיטאנו לו את השריטה, והגבר המבוגר עם חוסר תחושה ברגלים. החלפנו לו לגרביים יבשות והוא קיבל נעלים חדשות.
במקביל אלינו נמצאת כאן קבוצה שאחראית לקבלת הפנים. יש להם מיחם ענק של תה, והם מחלקים כוסות חמות לכולם, בקבוקי מים, שקיות חטיפים לילדים וסנדוויצ'ים. חוץ מזה, יש להם מחסן ענק של בגדים וכולם מוזמנים להחליף כל דבר שהם רוצים בבגד יבש. כמה מהבחורים הצעירים מתהדרים במעילים חדשים ואני מתחילה לראות קצת חיוכים.
שלא תתבלבלו. לא מדובר באיזו חבורה של כפריים בורים. כולם עם טלפונים ניידים וחבילות שיחה לחו"ל. כבר משוחחים עם קרובי משפחה ומספרים שהגיעו. מצטלמים על החוף ואחד עם השני, ובני הנוער, כמו בני נוער, יושבים בצד עם אזניות ושומעים מוזיקה. הם נראים ונשמעים בדיוק כמונו, ואני לא יכולה שלא לראות את הילדים שלי בכל אחד מהם.
מה שאני לא שומעת זה בכי. אף ילד לא בוכה. כולם שקטים ליד ההורים שלהם, מתנהגים נהדר, ולא מתרוצצים. אמנם רק 6 בבוקר, אבל הם ערים כבר המון שעות, ועברו עכשיו מסע של 3 שעות בים על סירת גומי. נסו לדמיין את הילדים שלכם באותה סיטואציה. בעוד כמה דקות הם יעלו על האוטובוס, שיקח אותם למחנה.
כשאנחנו נפרדים מהם, כשעתיים אחרי הנחיתה, אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שהזמן שהם בילו כאן על המזח, הוא בעצם נקודת השיא שלהם בחודשים הקרובים. הם אולי לא מודעים לכך, אבל הם עוברים למחנה, שנראה במבט ראשון כמו כלא. הם יגורו באוהל על הרצפה, וגם אם יש להם כסף לשכור כאן דירה, יקח שבועות עד שיעברו את כל תהליך הקליטה והמיון שלהם ויגיעו לקצת שלווה. לא על היבשת, כמובן, אלא כאן על האי.
על כל זה בחלק השני. נשיקות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה