חודש ביוון. לא מה שחשבתם: מאלתרים

המשאבים המוגבלים, וההפתעות שצצות כל יום מבחינה רפואית, דורשים מאיתנו להיות מאד יצירתיים. מלאי הציוד והתרופות שלנו מוגבל מאד, גם מבחינת תקציב וגם מבחינת מקום אחסון שיש לנו. בכפר הקרוב יש בית מרקחת, אליו אנחנו שולחים הזמנה פעם בשבוע, אך מכיוון שזהו בית מרקחת כפרי קטן, לא כל דבר שעולה על דעתי נמצא שם. כך בעצם לטיפול בהקאות, אני יכולה לתת פרמין או אונדנסטרון בטבליות ולא בעירוי, כי אין להם נוזלים בשקיות קטנות של 100 מ"ל, רק 500 ו 1000 מ"ל. את השקיות הגדולות אנחנו חוסכים למי שמגיע על הסירות מיובש אחרי שעתיים של הקאות בים. רק אם היא לא מגיבה 3 ימים לטבליות, או שלא היתה מסוגלת לבלוע אותן, אז אני יכולה לתת בעירוי.

שבוע הריון אני מאריכה עם סרט מדידה וגובה הרחם. דופק עוברי אני שומעת עם מכשיר דופלר קטן. זה די אפקטיבי משבוע 16-17 והלאה. אפשר להתרשם שיש דופק והוריאביליות תקינה. דקה שתיים של דופק וזהו. אין האצות, אין האטות, רק יש או אין ילד. זה עוזר להרגיע את האמהות שלא מרגישות תנועות, ונקודת האושר כמעט היחידה בחייהם, כשהן שומעות את הלב הפועם של העובר. כשהדופק פורץ במהירות ובקול, נמרח חיוך גדול על הפנים של ההורים. לפתע אין אוהל, ולא קר, לא כואב שום דבר, ויש קצת תקוה. ריגש והצחיק אותי כל כך, שאשה הרימה את החולצה והראתה לי עיניים, אף ופה שבעלה צייר לה על הבטן, בצפייה לתינוק הראשון שלהם.

יש לי מכשיר US נייד. הוא ממש חמוד ואפילו מראה תמונות יפות. אני מצליחה לראות עובר ודופק, וזה מספק אותי לחלוטין. הן מיד רוצות לדעת את מין העובר, אבל זו כנראה תהיה הפתעה בלידה. ממש כמו כל אשה בהריון, שרואה את התינוק בפעם הראשונה, הן מתרגשות עד דמעות. לא מאמינות שיש בפנים ילד אמיתי, שמזיז ידיים ומתהפך. מרגש במיוחד לראות את הנשים הרבות שעברו הפלות או אבדו את ילדיהם במלחמה. כמעט באדישות הן מספרות לי על ההפלות, הלידות המוקדמות או על מות ילדיהן. אני מניחה שזה מנגנון הדחקה, איזו צלקת נפשית שקיימת אצלן, או סתם ייאוש כללי. אבל מבט על התינוק במסך גורם לאיזה שינוי בהבעת הפנים שלהן, ואני רואה חיוכים בכל גוון הקשת. מחצי חיוך קטן, דרך אנחת רווחה עצומה ועד צחוק ובכי של הקלה ושמחה. זה מה שתמונה קטנה ומטושטשת יכולה לעשות.

מרפאת הרופאים היא דבר אחר לגמרי. קרוון קטן של 3 מטר על 7 מטר מחולק לחדר תרופות, חדר בדיקה, חדר שירותים ומחסן ציוד. חדר הבדיקה עצמו מחולק ע"י וילון נייד לשתי עמדות בדיקה, ואיברהים, הרופא, נע בין שתיהן בזמן שהאחיות מכניסות ומוציאות לו מטופלים.

בהתחלה הבלגן חגג. הפליטים הגיעו לחלון המיון בכניסה למחנה, שם שלפו אותן אחיות לטיפול במרפאה. כולם התכנסו בכניסה למרפאה שלנו, שנראית כמו כניסה לדוכן בשוק. המון גדול של מטופלים, כל אחד חושב שהוא הכי חשוב. לרוב מי שהכי צועק הוא הכי פחות חולה. החולים האמיתיים יושבים בשקט על משטחי העץ בכניסה, וממתינים שמישהו ישים לב אליהם. כך הם יכולים לחכות שעות.

אחרי שהבנו שאין סדר ואין שום קדימויות לטיפול, איברהים החליט לקחת יוזמה. כל שעה בערך הוא יוצא החוצה עם אחות, עושה מיון קטן למי שנמצא ומחלק פתקים עם מספרים. פתאום יש שקט. כל אחד יודע שהוא בתוך התור, רואים שהתור מתקדם באמת יפה לפי המספרים, וכשמגיע מישהו באמת דחוף, אפשר להכניס אותו בין התורים. חוץ מהמסך עם התורים, ומערכת הכריזה, ממש כמו בקופת חולים. כמה פשוט. אנחנו ממציאים כל יום עוד משהו קטן כדי לנסות לנהל את כל התהליך ואת המסות הגדולות של המטופלים. אצלי במרפאה המיון הולך בעיקר לפי איזה מתורגמן יש לי, לערבית או לפרסית, ואז כוסות שתן לבדיקות הריון באחריות האחות, ואני מתחילה להכניס אותן לפי דחיפות.

עוד אלתור שהצלחנו לעשות כאן נוגע לחלוקת המים. האו"ם מתקצב, עבור כל אחד מהפליטים , בקבוק של ליטר וחצי של מים ביום לשתייה, בישול, צחצוח שיניים וכו'. זה כמובן לא מספיק, ולכן אנחנו רואים המון התייבשויות, דלקות שתן ואבנים בכליות אצל אנשים מאד צעירים. חיפשנו דרך לחלק יותר מים לפליטים וקיבלנו אישור לחלק מרשמים לבקבוק מים נוסף. יש להם פנקס קטן, דרכון רפואי, שבו אני כותבת - נא לנפק לאשה זו בקבוק מים נוסף ביום מטעמים רפואיים.

האילתורים האמיתיים הם בטיפול. כולם מצוננים, לכולם יש כאבים בכל מקום, מהקור, מהשינה על מזרונים, מהסטרס הגדול שהם נמצאים בו, מחוסר השינה ומחוסר המעש. הם מגיעים כל הזמן עם בעיות קטנות ופשוטות לכאורה, כאלו שלא היינו חושבים בכלל ללכת בגללן לרופא.

המלך הבלתי מעורר אצלנו הוא אקמול, או בשם המותג המקומי, Depon. זו התרופה לכל דבר. כל כאב. מכאב גב, דרך כאב שיניים, כאבי מחזור, חבלות, נפילות, שברים, כאבי ראש, כאבי בטן מעצירות או שלשול, כאבי אוזניים, כאבים בכליות וכאבים כלליים שקשורים גם בהריון. הכל מטופל באקמול וכנראה שהוא עובד יפה, כי הם מאד מרוצים.

כיוון שהיה לנו כאן בחור שניסה להתאבד עם 12 כדורי אקמול, אנחנו מגבילים את הכמות ל 4 כדורים לכל אחד. זה לא היה ממש אפקטיבי להתאבדות. כנראה שלא יהיה לו חום או כאב ראש להרבה זמן.

לכאבים יותר דלקתיים ומפרקים נותנים איבופרופן ואפילו כדורי וולטרן, ולמי שמצונן יש לנו את הגירסה המקומית לאקמול צינון. זה גם קצת מנמנם, אז בכלל עזרנו להם גם עם חוסר השינה.

מילה קטנה על אפקט פלצבו. עצם העובדה שמישהו מקבל טיפול, עושה פלאים להרגעה שלו ואפילו להחלמתו. הפלצבו שלנו הוא סירופ נורופן חד פעמי. למבוגרים אנחנו נותנים 3 מ"ל ולילדים 0.5 מ"ל. המתיקות שלו ותחושת הנימנום הקלה שהוא מייצר עוזרת להרגיע כאבי בטן, סטרס, היסטריה ואפילו התקפים של סיוטים. השבוע הכניסו בדחיפות למרפאה בחור בן 17, עם סיוטים ליליים על כל משפחתו שנהרגה בסוריה, והוא כאן לבדו. הפעם, לשם שינוי, הסיוטים באו גם אחה"צ, והוא נכנס להתקף של פרכוס ולאחריו בהייה קטטונית. נתנו לו לנוח, כיסינו בשמיכה, 3 מ"ל נורופן ושיאצו של חדר לידה. אחרי שעה וחצי הוא קם, שתה כוס מים, וחזר לאוהל. קשה מאד להיות הורה בסביבה הזו ולטפל כאן באנשים. זה בקלות יכל להיות הילד של כל אחד מאיתנו.

עוד כמה אלתורים:

חיבור מאולתר של ונטולין עבור ילדים - בקבוק קטן של מים, חתוך בקצה ומודבק במסקינגטייפ. את הונטולין מחברים לפקק, שם הוא מתחבר בדיוק מפתיע. עם הצד הפתוח מכסים את הפה והאף של הילד, נותנים לחיצה על המשאף וקיבלנו נבוהיילר מושלם.