נחיתה קשה חלק שני

הפליטים מגיעים למתחם התפעולי של המחנה. בהעדר כל מילה אחרת, הם מרוכזים בשתי מכלאות מגודרות בקיר עץ נמוך, דרכו אפשר להציץ פנימה. 

תהליך המיון שלהם כולל:

• תחקור ורישום משטרתי, 
• הערכה פסיכולוגית והערכה רפואית קצרה,
• קביעת דרגת רגישות לקביעת מקום המגורים במחנה, 
• קביעת תאריך לזכאות לדיור קבע באי (מתי שהוא בחודשיים הקרובים),
• וקביעת תאריך לדיון בסטטוס הגירה וקבלת מעמד פליט (מתי שהוא בשנתיים הקרובות).

התהליך כולו, תלוי בכמות הפליטים שנחתו, יכול לקחת בין יום לשבוע. בכל הזמן הזה הם ישנים בכניסה למתחם התפעולי, שהוא בנין תעשייתי נטוש, לא מחומם, מזרנים על הרצפה, מול כל האנשים שנכנסים ויוצאים. הבגדים הרטובים שלהם תלויים בכל מקום לייבוש, הילדים מתרוצצים ללא השגחה, הם ישנים מכוסים בשמיכות צמר צבאיות, וזו קבלת הפנים שלהם. אני מניחה שהאלטרנטיבה להשאר במדינות שלהם היתה גרועה יותר, אבל אי אפשר להתעלם מההשפלה והביזוי האנושי.

המחנה עולה על גדותיו מכמות הפליטים. במחנה שבנוי ל 900 איש יש כרגע 2500 עד 3000 אנשים. הנהלת האי, בלחץ התושבים, אסרו להגדיל את התפוסה, ולכן הפליטים הרגישים ביותר מקבלים מקום בתוך המחנה - אוהל קטן, אוהל צבאי ענק או קרוואן. רגישים נחשבים ילדים, נשים עם ילדים, אב יחידני לילדים, נכים וחולים כרונים קשים. כל השאר, נשים בריאות, גברים בריאים, וחולים קלים, נותרים מחוץ למחנה ומאלתרים אוהלים משמיכות, קרשים וניילונים. להזכירכם, אנחנו בתחילת החורף.

הריון מעלה את דרגת הרגישות של אשה, ולכן כל אחת מבשרת לרופא הממיין שהיא בהריון, והיא נשלחת אלי למרפאה. כך אני פותחת את המרפאה עם שיירה של נשים עם פתקי הפנייה, ומחלקת לכולן כוסות לשתן. אני דווקא מרגישה הקלה, כשהתשובה שלילית. הן פחות. תשובה חיובית משמחת אותן אבל מאד מתסכלת אותי. הריון בשלבים מוקדמים לא מעניק סטטוס רגישות גבוה, בניגוד למה שהן חושבות. הן יכולות להפיל ספונטנית, ולפניהן בתור נמצאות נשים בהריונות מתקדמים יותר. כך מוצאת את עצמה אשה בטרימסטר ראשון, עייפה, עם בחילות והקאות, באוהל מאולתר ברחוב.

אחת הטרגדיות הגדולות היא הפרדת המשפחות. במשפחה שהגיעה בשלמותה, כלומר, אבא, אמא וילדים, הילדים ואמא יכנסו למחנה, ולעיתים נדירות, בהעדר מקום, אבא יישאר בחוץ. משתדלים להמעיט כמה שיותר בהפרדה הזו, ויש כאן אפילו שירות לאיתור קרובי משפחה נעדרים. מילים כמו סלקציה עולות לי בראש, אבל אני משתדלת לסלק אותן. זה לא המקרה וזה לא אותו דבר. השלטונות כאן באמת עושים מאמצים בלתי נתפסים לקלוט את גל הפליטים, והמצב מאד מורכב לאור המשאבים הדלים מאד יחסית של האי. נסו לדמיין אי מבודד, בסדר גודל של נס ציונה, מבחינת כמות התושבים, מוסיף לתחומו 10% נוספים לאוכלוסיה , בפרק זמן מאד קצר. תחשבו על תקופת המעברות ותקבלו תמונה די דומה למחנה הזה, רק עם יותר נוכחות צבאית, ופחות צוות רפואי.

וככה הם נשארים. על אי יפיפה, בתנאי מחייה מזעזעים. 

התקוה היחידה שלהם היא להגיע לראיון הערכת מסוכנות, ולהיות מוגדרים כאנשים בסיכון כלשהו על מנת שיוכלו לשכור חדר בדירה בעיר, אם ידם משגת. זה לא מאד יקר, אבל אי אפשר להשכיר דירה בלי אישור מהנהלת המחנה. אי אפשר לעלות על מטוס או מעבורת לאתונה בלי הצגת דרכון, ואם הדרכון סורי, אפגני, כוויתי או משהו בסיגנון, הם יעצרו ע"י משטרת הגבולות. אירופה כולה סגורה עבורם, ויוון, שעד לפני שנה היתה מדינה אירופאית מין המניין, עם גבולות פתוחים ותנועה חופשית לכל מדינה אחרת, מוקפת כיום גדר עם מעברי גבול קפדנים. העתיד הרחוק יותר מאד מעורפל, ויעברו לעיתים שנים עד שיזכו למעמד פליטים באירופה או עד שיהיה בטוח עבורם לחזור הביתה.

הדבר היפה הוא שאלה אנשים טובים, שעברו וראו דברים קשים ונוראיים, אבל בכל זאת יש להם תקוה ויוזמה לקחת את החיים שלהם בידיים ולנסות לשפר אותם. הם בנו כאן קהילה. משחקים כדורגל עם הילדים. יוצאים איתן לטיולים רגליים קצרים. יש כאן בחור עם כיסא ומראה שמשמש כספר ומעצב זקנים. הם שומעים מוזיקה ומבשלים ארוחות יחד.

גם הצוותים שעובדים כאן בסך הכל מאד בסדר. מאד קל לאבד את הסבלנות מול מסות כאלו של אנשים, שדוחפים אחד את השני, ביצר הישרדותי להיות ראשונים בתור. אבל הצוותים הרפואיים, הייעוץ המשפטי, פסיכולוגים, עו"ס, הצבא ואפילו המשטרה, מאד סבלניים ואדיבים. אולי עוד יש לנו עתיד טוב.

ומשהו קטן לסיום. לפני שבוע הודיעו לנו שהאו"ם מפנה 500 פליטים מהאי לאתונה. שמחה אדירה פשטה במחנה, והיו כאן חגיגות אמיתיות. המהלך כולו לקח בערך שלושה ימים של מיון ובחירת האנשים (רשימת שינדלר ?) אוטובוסים שמעבירים אותם לנמל, ועליה על המעבורת שמפליגה 8 שעות עד אתונה. אחרי סירת הגומי מתורכיה, קטן עליהם. כל המחנה בא להיפרד בכל פעם שאוטובוס עוזב. מוזיקה, ריקודים, ממתקים והרבה דמעות, נשיקות פרידה ותקוה להיפגש שוב. זו מבחינתם תקוה גדולה לעתיד וללא ספק שיפור תנאים פנטסטי. מהצד השני, אנחנו סופרים את כמות הפליטים שהגיעו בסירות. רק השבוע 150. כאילו לא עשינו כלום, אבל עדיין משהו.

נפגש בהמשך. נשיקות